משפחה
הבית ממנו בא היה עצוב נורא. אמא שפירנסה בעבודה קשה, אבא לא היה - הוא נפטר כשרק נולד, ואח שחי את חייו, לא ממש התיחס, לא ממש ראה. היא באה מבית שמח, הורים שני אחים וכלבה, המון אכפתיות, שיחה ואהבה.התחברו בעזרת ידידה, היא רצתה לשנות את חייו, להכניס לתוכם רוך והמון אהבה. התחתנו הוא למד, היא פירנסה ואחרי כמה חודשים כבר הבינה שיש בעיה.``את לא מנקה טוב`` ``למה את יוצאת עם חברה`` ``את בזבזנית נורא`` ``את לא יכולה ללמוד, הפרנסה יותר חשובה`` מילים שפגעו בה. לא משנה מה עשתה, תמיד היתה לא בסדר, תמיד נתן לה להרגיש נורא. היא כעסה, התווכחה ועד שעשתה צעד כבר נשאה ילד ברחמה, הוא ישנה את האוירה חשבה בתמימותה, אני לא שומעת - שיאמר כל מה שיאמר, יש לי את ילדי זה העיקר. והשנים חלפו ומילותיו דקרו, פצעו והיא לא ויתרה, הוא עוד ישתנה היא חשבה.בעבודתה נישאה על כפיים, על חריצותה, רעיונותיה, שכלה, רק בבית שלה היתה כלום, אפס מאופס, אסירה. ומילותיו הכאיבו לנפשה, לא סיפרה ולא שיתפה, על חזות מאושרת, חייכנית כל הזמן שמרה. והילד הנוסף הגיח לעולמה, הכניס קצת שמחה, אבל רק לתקופה קצרצרה, היא חזרה להיות המחצלת בדלת הכניסה. מאישה רכה, אוהבת, שמחה, הפכה להיות אטומה, שותקת, שונה, ליבה נקרע, גופה נתן אותותיו, בית קברות יותר שמח מהבית שלה. כולם שאלו מה עובר על האישה, אבל אף אחד לא שאל אותה. יום אחד החליטה שדי לה להרגיש נרמסת, עצובה, לילדיה ולה מגיע בית חופשי, שמח, בדיוק כמו שהיא רוצה התגרשה והוא היה המום, לא הבין מה קרה ``אני לא מכה, אני לא שותה, אני עובד, מביא אוכל ופרנסה, יש לך הכל אישה, מה הבעיה?`` הוא לא השכיל לראות את שראו כולם, את עיניה הכבויות, את שברונה, איך היכו מילותיו בנפשה, את עצבונה, את גופה שהזקין במליון שנה. היא למדה, היא כבר לא תמימה, היא יותר לא מפנימה, היא מדברת, מספרת, מגיבה, היא כבר לא שותקת, היא כבר לא רוצה לשנות, היא למדה שיש בה המון כח ועוצמה.והיום בבית שלה יש כבוד לזולת, איכפתיות, שיחה פתוחה והמון אהבה, לפעמים עצוב בו ויש מצוקה, אבל ההתמודדות היא שונה, יש לה את כוחה שלה, יש לה תמיכה מחברים, מהמשפחה והיא אופטימית, יום אחד הם יהיו שוב משפחה (לא איתו כמובן).
הבית ממנו בא היה עצוב נורא. אמא שפירנסה בעבודה קשה, אבא לא היה - הוא נפטר כשרק נולד, ואח שחי את חייו, לא ממש התיחס, לא ממש ראה. היא באה מבית שמח, הורים שני אחים וכלבה, המון אכפתיות, שיחה ואהבה.התחברו בעזרת ידידה, היא רצתה לשנות את חייו, להכניס לתוכם רוך והמון אהבה. התחתנו הוא למד, היא פירנסה ואחרי כמה חודשים כבר הבינה שיש בעיה.``את לא מנקה טוב`` ``למה את יוצאת עם חברה`` ``את בזבזנית נורא`` ``את לא יכולה ללמוד, הפרנסה יותר חשובה`` מילים שפגעו בה. לא משנה מה עשתה, תמיד היתה לא בסדר, תמיד נתן לה להרגיש נורא. היא כעסה, התווכחה ועד שעשתה צעד כבר נשאה ילד ברחמה, הוא ישנה את האוירה חשבה בתמימותה, אני לא שומעת - שיאמר כל מה שיאמר, יש לי את ילדי זה העיקר. והשנים חלפו ומילותיו דקרו, פצעו והיא לא ויתרה, הוא עוד ישתנה היא חשבה.בעבודתה נישאה על כפיים, על חריצותה, רעיונותיה, שכלה, רק בבית שלה היתה כלום, אפס מאופס, אסירה. ומילותיו הכאיבו לנפשה, לא סיפרה ולא שיתפה, על חזות מאושרת, חייכנית כל הזמן שמרה. והילד הנוסף הגיח לעולמה, הכניס קצת שמחה, אבל רק לתקופה קצרצרה, היא חזרה להיות המחצלת בדלת הכניסה. מאישה רכה, אוהבת, שמחה, הפכה להיות אטומה, שותקת, שונה, ליבה נקרע, גופה נתן אותותיו, בית קברות יותר שמח מהבית שלה. כולם שאלו מה עובר על האישה, אבל אף אחד לא שאל אותה. יום אחד החליטה שדי לה להרגיש נרמסת, עצובה, לילדיה ולה מגיע בית חופשי, שמח, בדיוק כמו שהיא רוצה התגרשה והוא היה המום, לא הבין מה קרה ``אני לא מכה, אני לא שותה, אני עובד, מביא אוכל ופרנסה, יש לך הכל אישה, מה הבעיה?`` הוא לא השכיל לראות את שראו כולם, את עיניה הכבויות, את שברונה, איך היכו מילותיו בנפשה, את עצבונה, את גופה שהזקין במליון שנה. היא למדה, היא כבר לא תמימה, היא יותר לא מפנימה, היא מדברת, מספרת, מגיבה, היא כבר לא שותקת, היא כבר לא רוצה לשנות, היא למדה שיש בה המון כח ועוצמה.והיום בבית שלה יש כבוד לזולת, איכפתיות, שיחה פתוחה והמון אהבה, לפעמים עצוב בו ויש מצוקה, אבל ההתמודדות היא שונה, יש לה את כוחה שלה, יש לה תמיכה מחברים, מהמשפחה והיא אופטימית, יום אחד הם יהיו שוב משפחה (לא איתו כמובן).