משפחה שכזו...
היי בנות,
אני לא כותבת פה הרבה. בעיקר קוראת, מזדהה, לעיתים רחוקות מגיבה. כרגע אשמח לקבל תגובות, עצות וכמה מילות חוכמה...
יצאתי מהארון בפני הוריי ואחיי לפני כשלוש שנים. תקופה לא פשוטה היו שלוש שנים אלה. תקופה בה הפעילו היטב את מנגנון המצפון שלי, סחטו אותי אבל אני שיתפתי פעולה יפה מאוד. נתתי את הלחי השניה, ריחמתי, התחשבתי, רציתי שיהיה להם טוב וקל. אבל לי לא היה טוב בגלל שעשיתי זאת. הרגשתי שאני שמה את חיי בצד.
אני בזוגיות מאושרת והוריי לא מקבלים זאת. הם מדברים על כך שהם מקבלים אותי אבל לא את בת זוגתי. הם לא מוכנים לשמוע עליה, לראות אותה. הם כמובן לא באמת מקבלים אותי ואני אומרת להם את זה. מבחינתם החיים שלי לא אמיתיים ואני עושה טעות גדולה כשאני חיה כך.
לפני כחצי שנה החלטתי שדברים צריכים להשתנות- יצאתי מהארון בפני כל המשפחה המורחבת, דודים, דודות, בני דודים, סבתא... היה הרבה יותר קל מאשר עם ההורים. הם מקבלים אותי בשמחה עם זוגתי. העניין הוא שההורים שלי התחילו לאיים עליהם שלא יקבלו אותי ביחד עם זוגתי, שלא יזמינו אותנו אליהם, שלא יזמינו אותנו יחד לאירועים משפחתיים. מאיימים בניתוק הקשר איתם במידה ויעשו זאת. הזוי נכון?
כמו כן, מאז אני לא בקשר עם הוריי, מדי פעם הם מצלצלים ומסמסים ובעיקר לא מניחים לי ומבקשים שלא אתנתק מהם אבל קשה לי. קשה לי התגובות שלהם, הניסיון שלהם לגרור את כל המשפחה למקום החשוך שהם נמצאים בו. ובעיקר נמאס לי, נמאס לי להפנות את הלחי השניה ולהבין.
עניין נוסף הוא שעכשיו ישנם הרבה אירועים במשפחה וכמובן לא מזמינים אותי עם זוגתי אלא לבד. אמרתי שאני לא באה. ככה. כי אני לא לבד והם לא היו הולכים בלי בני/בנות זוגם אז למה שאני אעשה זאת???
אחי מתחתן. כן. גם אחי. אני שוקלת, מתלבטת, מה לעשות? ללכת? ואם לא אלך יהיה לי קשה מאוד. זה בטח יסגור את הפתח הקטן ביותר שאולי נותר על מנת לקרב ביננו בעתיד כי לא בטוח שהוא יסלח כלכך מהר. ואם אלך גם יהיה קשה מאוד. יהיה קשה להיות שם בלי אישתי, לשמוח איתם כשהם לא שמחים איתי.
כששאלתי את אחי לפני מספר שבועות האם בבוא היום הוא יוכל להניח הכל בצד והיות שם בשבילי הוא ענה "אין לי תשובה בשבילך", "אני לא יודע"... הזוי! אז איך אני עכשיו אמורה לשמוח איתו עם תשובה כזו??
סיפור בעייתי משהו.
האמת שנמאס, ההורים שלי לא מניחים לי. הם לא מוכנים להבין שאני מבקשת שיקבלו את זוגתי אליהם בדיוק כפי שאני מתקבלת במשפחתה. קשה להם. מאוד קשה להם. השאלה מה אני עושה עם זה?
גם לי קשה והם לא מבינים את זה.
היי בנות,
אני לא כותבת פה הרבה. בעיקר קוראת, מזדהה, לעיתים רחוקות מגיבה. כרגע אשמח לקבל תגובות, עצות וכמה מילות חוכמה...
יצאתי מהארון בפני הוריי ואחיי לפני כשלוש שנים. תקופה לא פשוטה היו שלוש שנים אלה. תקופה בה הפעילו היטב את מנגנון המצפון שלי, סחטו אותי אבל אני שיתפתי פעולה יפה מאוד. נתתי את הלחי השניה, ריחמתי, התחשבתי, רציתי שיהיה להם טוב וקל. אבל לי לא היה טוב בגלל שעשיתי זאת. הרגשתי שאני שמה את חיי בצד.
אני בזוגיות מאושרת והוריי לא מקבלים זאת. הם מדברים על כך שהם מקבלים אותי אבל לא את בת זוגתי. הם לא מוכנים לשמוע עליה, לראות אותה. הם כמובן לא באמת מקבלים אותי ואני אומרת להם את זה. מבחינתם החיים שלי לא אמיתיים ואני עושה טעות גדולה כשאני חיה כך.
לפני כחצי שנה החלטתי שדברים צריכים להשתנות- יצאתי מהארון בפני כל המשפחה המורחבת, דודים, דודות, בני דודים, סבתא... היה הרבה יותר קל מאשר עם ההורים. הם מקבלים אותי בשמחה עם זוגתי. העניין הוא שההורים שלי התחילו לאיים עליהם שלא יקבלו אותי ביחד עם זוגתי, שלא יזמינו אותנו אליהם, שלא יזמינו אותנו יחד לאירועים משפחתיים. מאיימים בניתוק הקשר איתם במידה ויעשו זאת. הזוי נכון?
כמו כן, מאז אני לא בקשר עם הוריי, מדי פעם הם מצלצלים ומסמסים ובעיקר לא מניחים לי ומבקשים שלא אתנתק מהם אבל קשה לי. קשה לי התגובות שלהם, הניסיון שלהם לגרור את כל המשפחה למקום החשוך שהם נמצאים בו. ובעיקר נמאס לי, נמאס לי להפנות את הלחי השניה ולהבין.
עניין נוסף הוא שעכשיו ישנם הרבה אירועים במשפחה וכמובן לא מזמינים אותי עם זוגתי אלא לבד. אמרתי שאני לא באה. ככה. כי אני לא לבד והם לא היו הולכים בלי בני/בנות זוגם אז למה שאני אעשה זאת???
אחי מתחתן. כן. גם אחי. אני שוקלת, מתלבטת, מה לעשות? ללכת? ואם לא אלך יהיה לי קשה מאוד. זה בטח יסגור את הפתח הקטן ביותר שאולי נותר על מנת לקרב ביננו בעתיד כי לא בטוח שהוא יסלח כלכך מהר. ואם אלך גם יהיה קשה מאוד. יהיה קשה להיות שם בלי אישתי, לשמוח איתם כשהם לא שמחים איתי.
כששאלתי את אחי לפני מספר שבועות האם בבוא היום הוא יוכל להניח הכל בצד והיות שם בשבילי הוא ענה "אין לי תשובה בשבילך", "אני לא יודע"... הזוי! אז איך אני עכשיו אמורה לשמוח איתו עם תשובה כזו??
סיפור בעייתי משהו.
האמת שנמאס, ההורים שלי לא מניחים לי. הם לא מוכנים להבין שאני מבקשת שיקבלו את זוגתי אליהם בדיוק כפי שאני מתקבלת במשפחתה. קשה להם. מאוד קשה להם. השאלה מה אני עושה עם זה?
גם לי קשה והם לא מבינים את זה.
