תקועה על הירח
New member
משפחה קשהההה
היי, אני עם חבר שלי כבר 8 חודשים. שנינו בני 30 פלוס, גרים יחד.
אני מתלבטת איך להתנהג בנושא המשפחתי שלו, יש לו משפחה מאוד מצומצמת ומאוד מאוד קשה (עקשנים, צרי מוחין, ביקורתיים מאוד, כל הזמן לא מרוצים, כל הזמן נגדו.. חסרי עצמאות לחלוטין ותלויים בו לכל פיפס ועושים לו את המוות על נושאים הכי זניחים בעולם).
את כל זה אני יודעת כי הוא מספר לי, מעולם לא פגשתי אותם, לא נראה שיש לו כוונה שאפגוש אותם בזמן הקרוב.
את המשפחה שלי לעומת זאת הוא פגש המון פעמים, מקבלים אותו בפתיחות ואהבה.
אני אוזן קשבת כשהוא מספר על משפחתו הקשה והמטענים הקשים שיושבים לו על הלב, אני אפילו מנסה לרכך את הכעס והזעם שלו כשהוא מדבר עליהם, אבל הנושא קצת מלחיץ...
או כמו שאימא שלי אומרת, קיבלתי "תיק". אנחנו מדברים על כוונות רציניות לעתיד, חתונה וכו'. אני לא רוצה ללחוץ אבל נראה לי הגיוני שאכיר כבר את המשפחה שלו...לא כי דחוף לי ה"תענוג" אלא כי אנחנו רציניים לגבי עתיד משותף וזה כבר משהו שצריך לקרות...
אני מפחדת מההתמודדות העתידית, שכן הם כל כך חסרי אונים (ואני מדברת על מצב שהם לא מסוגלים לקנות משהו במכולת כמו שצריך בלי שהוא יבוא ויציל אותם, ואלה אנשים בריאים נפשית ופיזית ברוך השם). אני מוכנה ורוצה לקבל אותם עם כל הקושי, אבל לא במחיר שיהיו לנו ילדים והוא יהיה עסוק בלרוץ כל הזמן להציל אותם על כל פיפס, מלווה ברגשי אשמה אין סופיים. כששאלתי אותו למה הם לא מסוגלים לבד הוא אמר שככה הם התרגלו וקשה מאוד להזיז אותם מההרגל שהוא עושה הכל, אפילו אמר שאם יפסיק הם יצליחו בסוף לעשות לבד, אבל המחיר הריגשי יהיה מאוד גבוה... לא אמרתי לו מה דעתי כי לא בא לי להיכנס בינו ובניהם.
אני לא רוצה להיות ה"כלבה" שנכנסת בינו לבין המשפחה שלו (כבר קרה לא פעם שהתוכניות שלנו הושפעו מהראש בקיר שלהם והתלותיות בבן זוגי, השתלדתי להבין ולהבליג). אני נותנת לו לעשות דברים בקצב שלו, לא לוחצת בעניין. אולי אני כן אמורה לפתוח את הנושא? האם הגיע הזמן שאתעקש לפגוש אותם? איך אתם ממליצים להתמודד עם כל הקשיים שהם מערימים? אני לא רוצה לצאת האישה הרעה מצד אחד, מצד שני כן רוצה להילחם על זכותי וזכותינו כזוג לחיים נורמלים ולהציב את הגבולות...
היי, אני עם חבר שלי כבר 8 חודשים. שנינו בני 30 פלוס, גרים יחד.
אני מתלבטת איך להתנהג בנושא המשפחתי שלו, יש לו משפחה מאוד מצומצמת ומאוד מאוד קשה (עקשנים, צרי מוחין, ביקורתיים מאוד, כל הזמן לא מרוצים, כל הזמן נגדו.. חסרי עצמאות לחלוטין ותלויים בו לכל פיפס ועושים לו את המוות על נושאים הכי זניחים בעולם).
את כל זה אני יודעת כי הוא מספר לי, מעולם לא פגשתי אותם, לא נראה שיש לו כוונה שאפגוש אותם בזמן הקרוב.
את המשפחה שלי לעומת זאת הוא פגש המון פעמים, מקבלים אותו בפתיחות ואהבה.
אני אוזן קשבת כשהוא מספר על משפחתו הקשה והמטענים הקשים שיושבים לו על הלב, אני אפילו מנסה לרכך את הכעס והזעם שלו כשהוא מדבר עליהם, אבל הנושא קצת מלחיץ...
או כמו שאימא שלי אומרת, קיבלתי "תיק". אנחנו מדברים על כוונות רציניות לעתיד, חתונה וכו'. אני לא רוצה ללחוץ אבל נראה לי הגיוני שאכיר כבר את המשפחה שלו...לא כי דחוף לי ה"תענוג" אלא כי אנחנו רציניים לגבי עתיד משותף וזה כבר משהו שצריך לקרות...
אני מפחדת מההתמודדות העתידית, שכן הם כל כך חסרי אונים (ואני מדברת על מצב שהם לא מסוגלים לקנות משהו במכולת כמו שצריך בלי שהוא יבוא ויציל אותם, ואלה אנשים בריאים נפשית ופיזית ברוך השם). אני מוכנה ורוצה לקבל אותם עם כל הקושי, אבל לא במחיר שיהיו לנו ילדים והוא יהיה עסוק בלרוץ כל הזמן להציל אותם על כל פיפס, מלווה ברגשי אשמה אין סופיים. כששאלתי אותו למה הם לא מסוגלים לבד הוא אמר שככה הם התרגלו וקשה מאוד להזיז אותם מההרגל שהוא עושה הכל, אפילו אמר שאם יפסיק הם יצליחו בסוף לעשות לבד, אבל המחיר הריגשי יהיה מאוד גבוה... לא אמרתי לו מה דעתי כי לא בא לי להיכנס בינו ובניהם.
אני לא רוצה להיות ה"כלבה" שנכנסת בינו לבין המשפחה שלו (כבר קרה לא פעם שהתוכניות שלנו הושפעו מהראש בקיר שלהם והתלותיות בבן זוגי, השתלדתי להבין ולהבליג). אני נותנת לו לעשות דברים בקצב שלו, לא לוחצת בעניין. אולי אני כן אמורה לפתוח את הנושא? האם הגיע הזמן שאתעקש לפגוש אותם? איך אתם ממליצים להתמודד עם כל הקשיים שהם מערימים? אני לא רוצה לצאת האישה הרעה מצד אחד, מצד שני כן רוצה להילחם על זכותי וזכותינו כזוג לחיים נורמלים ולהציב את הגבולות...
