משעמם לי
אין סיבה ללכת לישון, כי אין ממש סיבה לקום. אין אף אחד לפגוש מחר, אין עם מי לדבר. כל מה שיש זה לאכול, לעשן, לשתות, לראות טלוויזיה, לשוטט באינטרנט, וחוזר חלילה. אין לי שאיפות. אין מטרות. אין שום דבר להשיג מחר. אין אף אחת להתקשר אליה, אף אחת לשמוע את הקול שלה. אף אחת לרדוף אחריה... אין כלום. אז ממשיכים. כי עוד יומיים עובדים, והכסף לא יזיק לי. כי עוד שבועיים אני מפסיק עם התרופות וסוף סוף אני אוכל לאכול המבורגר. או קולה. או קטשופ. רבאק, איך בא לי קטשופ... וכל הזמן יושבת לי בראש הידיעה שאלו החיים - זהו! אין יותר צבא, עכשיו אני צריך להחליט בשביל עצמי. אבל אני פחדן, ואני פשוט לא יודע איך. מעדיף לשבת ולבהות בפורומים עם האצבע על F5, במקום לקום ולעשות משהו. מפחד מהעתיד. לא רוצה ללמוד, אבל מרגיש את המוח מתנוון. לא רוצה לעבוד, אבל מרגיש את הכיס ריק. רוצה אופנוע, אבל מת מפחד. פחדים גדולים משתקים אותי, וכל דבר נראה לי גדול. אפילו לקפוץ לסופר לקנות דיאט ספרייט. אוף, הייתי מוכן להרוג בשביל קולה אמיתית כרגע. איזה זין. סידרתי לי את החדר יפה... יש לי את המחשב הנייד, יש לי את הטלוויזיה, טלפון ופלאפון לצדי, הכל פה. אין שום צורך לצאת... הדבר היחידי שחסר לי זה קצת חברה אנושית. אנשים חדשים, עדיף אנשות. מישהי לא מוכרת, מישהי מסקרנת, מישהי עם ריח חדש, שפתיים חדשות, בעיות חדשות. מישהי חדשה. אז אני יושב לי כאן מול המחשב, מרכז את כל האנרגיה שלי בציניות אכזרית כלפי כל ה"מסכנים חסרי החיים שמשוטטים כל היום בפורומים", בעודי מסרב להכיר בעובדה שאני אחד כזה בדיוק. זה לא יכול להיות. זו טעות. אני פשוט חולה, כשאני אבריא יהיה יותר טוב... ובינתיים זו הפעם הרביעית היום שאני שומע את "צ'רי בלוסום גירל" בגלגלגלגלגלגלגצ, וכל מה שבא לי לעשות זה לקחת את האופנוע ולצאת לאכול המבורגר עם חברה שלי. חלום קטן, אבל כרגע הוא רחוק בערך כמו הפורשה שבתמונה, והתמונה בכלל בארון והקירות ערומים. ואני לבד, והמצב אפילו לא מספיק גרוע כדי שאני אתפוס את עצמי בידיים ואצא מזה. עוד לא הגעתי "לתחתית", אז בינתיים אני ממשיך ליפול. ולעשות F5. זה חשוב. חבל שאין לי כישרון כתיבה. אני מכיר הרבה אנשים שהיו הופכים מצב פאטתי שכזה לפוסט מצליח בבלוג שלהם. אפילו את זה אני לא יכול לעשות טוב. וגם לא באמת איכפת לי, זו הבעיה. בטח יהיו איזה 3-4 תגובות של
או
- אבל לא איכפת לי. אני רוצה אנשים אמיתיים. לא רוצה ביטים מאחורי מסך, זה רק מוביל לאכזבות. רוצה לצאת מהבית. די, זה כבר פאטתי.
אין סיבה ללכת לישון, כי אין ממש סיבה לקום. אין אף אחד לפגוש מחר, אין עם מי לדבר. כל מה שיש זה לאכול, לעשן, לשתות, לראות טלוויזיה, לשוטט באינטרנט, וחוזר חלילה. אין לי שאיפות. אין מטרות. אין שום דבר להשיג מחר. אין אף אחת להתקשר אליה, אף אחת לשמוע את הקול שלה. אף אחת לרדוף אחריה... אין כלום. אז ממשיכים. כי עוד יומיים עובדים, והכסף לא יזיק לי. כי עוד שבועיים אני מפסיק עם התרופות וסוף סוף אני אוכל לאכול המבורגר. או קולה. או קטשופ. רבאק, איך בא לי קטשופ... וכל הזמן יושבת לי בראש הידיעה שאלו החיים - זהו! אין יותר צבא, עכשיו אני צריך להחליט בשביל עצמי. אבל אני פחדן, ואני פשוט לא יודע איך. מעדיף לשבת ולבהות בפורומים עם האצבע על F5, במקום לקום ולעשות משהו. מפחד מהעתיד. לא רוצה ללמוד, אבל מרגיש את המוח מתנוון. לא רוצה לעבוד, אבל מרגיש את הכיס ריק. רוצה אופנוע, אבל מת מפחד. פחדים גדולים משתקים אותי, וכל דבר נראה לי גדול. אפילו לקפוץ לסופר לקנות דיאט ספרייט. אוף, הייתי מוכן להרוג בשביל קולה אמיתית כרגע. איזה זין. סידרתי לי את החדר יפה... יש לי את המחשב הנייד, יש לי את הטלוויזיה, טלפון ופלאפון לצדי, הכל פה. אין שום צורך לצאת... הדבר היחידי שחסר לי זה קצת חברה אנושית. אנשים חדשים, עדיף אנשות. מישהי לא מוכרת, מישהי מסקרנת, מישהי עם ריח חדש, שפתיים חדשות, בעיות חדשות. מישהי חדשה. אז אני יושב לי כאן מול המחשב, מרכז את כל האנרגיה שלי בציניות אכזרית כלפי כל ה"מסכנים חסרי החיים שמשוטטים כל היום בפורומים", בעודי מסרב להכיר בעובדה שאני אחד כזה בדיוק. זה לא יכול להיות. זו טעות. אני פשוט חולה, כשאני אבריא יהיה יותר טוב... ובינתיים זו הפעם הרביעית היום שאני שומע את "צ'רי בלוסום גירל" בגלגלגלגלגלגלגצ, וכל מה שבא לי לעשות זה לקחת את האופנוע ולצאת לאכול המבורגר עם חברה שלי. חלום קטן, אבל כרגע הוא רחוק בערך כמו הפורשה שבתמונה, והתמונה בכלל בארון והקירות ערומים. ואני לבד, והמצב אפילו לא מספיק גרוע כדי שאני אתפוס את עצמי בידיים ואצא מזה. עוד לא הגעתי "לתחתית", אז בינתיים אני ממשיך ליפול. ולעשות F5. זה חשוב. חבל שאין לי כישרון כתיבה. אני מכיר הרבה אנשים שהיו הופכים מצב פאטתי שכזה לפוסט מצליח בבלוג שלהם. אפילו את זה אני לא יכול לעשות טוב. וגם לא באמת איכפת לי, זו הבעיה. בטח יהיו איזה 3-4 תגובות של
גם בשבילך...> <טרי-פקס: גם אתה צודק, כמו כולם. אין כמו ביטחון עצמי... אתה יודע, שנים חשבתי שאני יותר טוב מכולם, תוצר של מערכת החינוך המפגרת שלנו שחהליטה שאני גאון... ואז, בשנתיים האחרונות בערך, החלטתי שאני פחות טוב מכולם, כי אני לא מזיין, ואני בודד, ואני לא כמו "כולם". המאבק כרגע הוא להגיע להכרה שאין "כמו כולם" - כל אחד מיוחד ומושלם בפני עצמו, ולמרות שאני לא מוותר על הציניות שלי, אני טוב כמו כולם וכולם טובים כמוני. והקטע עם הבחורה באוטבוס... אוף, כמה פעמים זה קרה לי, ודווקא כשהייתי תפוס... מעניין למה...> יאללה, לילה טוב לכם. מחר אני עובד (ואני שונא את זה), מקווה להרגיש מספיק טוב כדי לעבור יום שלם בעבודה. היה כיף.
