משמעות ...........
שלום! עקב המצוקה היומיומית שפוקדת אותי ובין כל אותן הבעיות בחיי החלטתי לנסות ולפרוק קצת מהתחום בו עוסק פורום זה. ובכן, אני בחור בן 21. נולדתי למשפחה דתית לאומית. כל חיי גדלתי ברוח זו (כמובן שיש עניין אינדיווידואלי אצל כל משפחה ומשפחה). כלומר, גדלתי באווירה של ה"כיפות הסרוגות", "ישיבות הסדר" וכו' וכו'. כל חיי, מאז היותי קטן, הייתי אדם מופנם וסגור. הייתי תמיד בוגר מכולם מבחינה נפשית. כלומר, כל מה שעניין את כולם בגילאים השונים, לא עניין אותי. כאשר את כולם עניינו המשחקים, כדרך טבע העולם, אני תמיד ברחתי הביתה. תמיד ברחתי אל חדרי. תמיד חיפשתי את המשמעות מאחורי כל דבר. תמיד ניסיתי להבין ולהבין מה מסתתר אחרי כל דבר. וכך עם השנים, כיאה למשפחה דתית לאומית טיפוסית, שלחו אותי הוריי לישיבה תיכונית. בשנים של הישיבה התיכונית, כאשר התבגרתי במקצת,חונכתי כמובן ברוח הישיבה ובצורת החיים אותה היא הכתיבה. באותן השנים הייתי "דוס". כלומר, הייתי תמיד יושב בבית המדרש ומנסה ללמוד ולחקור. למצוא את העומק. להבין את משמעות החיים. ניסיתי למצוא את דרך החיים האידיאלית. את הדרך האמיתית והנכונה בה עליי לחיות. מהשנייה בה אני פוקח את עיניי בבוקר ועד לעלייתי למיטה. כמובן עם הזמן הכל התנגש. כאשר ניסיתי לחיות במסגרת החיים הזאת לא הסתדרו לי כל מיני דברים. למשל כשהייתי רואה סרטים מרגשים ויפים וליבי נצבט למראה שחקנית יפה, לא הסתדר העניין. לך תסביר לרב שלך על הסרט שראית אתמול. איפה העולם שלי ואיפה העולם שלו. וכך אט אט התגלגלו להן השנים, תוך שאני תמיד חי בבית עם הוריי, בשכונת הגיטו היהודי. בשנים האחרונות, תוך שעברתי תהפוכות כאלה ואחרות בחיי, התחלתי לשים לב לצורת חיי. לחברה בה אני חי. לאותם האנשים שכל חיי חונכתי וחשבתי כי הם הם היהודים האידיאליים. הם האנשים העמוקים המבינים את משמעות החיים הנסתרת. הם האנשים המוסריים שהולכים בדרך התורה וחיים בהרמוניה מופלאה עם העולם. אלה הם האנשים שיש להם תשובות. יהיה לי קשה להסביר זאת לאנשים שלא חיו בחברה בה אני חייתי, או לאנשים שכן חיו בחברה הזאת אבל לצערי עוד אטומים מלראות. אטומים מלראות את הצביעות והגועל. אטומים מלראות את החינוך הגדול לאידיאלים וערכים אבל תשומת הלב תמיד תהיה בעיקר על איך אתה נראה. על כל אותן השטויות הקטנות. הפרטים השוליים של החיים. בלי לשים לב לדברים הרציניים. לעומק, לבפנים. כמובן שאין בידי ובכוחי לבטא את דבריי והשקפת עולמי דרך מילים פעוטות אלו. אבל למרות הכל מנסה אני. עם הזמן הגעתי למסקנה מאוד מאוד חשובה בחיים. מסקנה שתמיד שמעתי עליה, אבל רק בשנים האחרונות הגעתי אליה מתוך עצמיותי. החיים הם לא שחור לבן. אין דרך אחת בה עלינו לחיות. אין דרך אחת ויחידה להיות יהודי. אין דרך אחת ויחידה בה נזכה לתואר "היהודי האידיאלי". אט אט הבנתי, כי לאלוהים לא אכפת מהשטויות הקטנות שכל חיי העסיקו אותי. איך אני הולך, עם כיפה או בלי כיפה. איזה גודל השרוול של ההיא, ואם היא הולכת עם חצאית או מכנסיים. כל אותם העיוותים עליהם גדלתי וחונכתי. התחלתי להבין, כי כל מה שאלוהים רוצה ממני זה לחיות את חיי בדרך הכי טובה שאפשר. לשאוף כל חיי להיות אדם טוב יותר ויותר. לקיים את המצווה הכי הכי חשובה - "ואהבת לרעך כמוך". רק לאהוב ולאהוב. להעניק אהבה בעולם. שכל מקום בו אדרוך אשתדל להעניק חום ואהבה לסובבים אותי. להושיט יד אל הנזקקים. לראות את היופי. לחוות את החיים בדרך הטבעית ביותר. לצחוק, לכעוס, לבכות, להתרגש, להתאהב, ליצור, לחוות, להתחדש...... לטייל בעולם. לראות את אותן המקומות המופלאים ולדעת בתוך תוכי שאלוהים אכן קיים. למצוא את אהובתי אי שם. להתחתן. להקים משפחה. ולגדל את ילדיי תמיד בשאיפה להיות אנשים טובים יותר ויותר. אני קורא לעצמי אדם דתי. אבל כשאלך ברחוב הבנאדם הפשוט והממוצע שיראה אותי, יגיד כי אני חילוני. למה? כי אני הולך בלי כיפה. אבל זה לא משנה לי. כי האדם הפשוט לא יכול לראות את תוכי. הוא לא יכול לראות את ליבי. הוא לא יכול לדעת במה אני מאמין ולאן אני שואף. זה קשה. קשה לי מאוד. פתאום לנסות לשנות הרגלים עליהם גדלתי כל חיי. אבל למרות הכל אלחם. למרות הכל אחיה לפי אמונותיי ועקרונותיי. לא אביט על אף אחד דרך העין החיצונית. אלא אסתכל אל תוכו. אל מי הוא בפנים. כי יודע אני כי היושב במרומים רצונו היחיד הוא שאעניק אהבה. שאקיים "ואהבת לרעך כמוך". בתקווה לחיים אני
שלום! עקב המצוקה היומיומית שפוקדת אותי ובין כל אותן הבעיות בחיי החלטתי לנסות ולפרוק קצת מהתחום בו עוסק פורום זה. ובכן, אני בחור בן 21. נולדתי למשפחה דתית לאומית. כל חיי גדלתי ברוח זו (כמובן שיש עניין אינדיווידואלי אצל כל משפחה ומשפחה). כלומר, גדלתי באווירה של ה"כיפות הסרוגות", "ישיבות הסדר" וכו' וכו'. כל חיי, מאז היותי קטן, הייתי אדם מופנם וסגור. הייתי תמיד בוגר מכולם מבחינה נפשית. כלומר, כל מה שעניין את כולם בגילאים השונים, לא עניין אותי. כאשר את כולם עניינו המשחקים, כדרך טבע העולם, אני תמיד ברחתי הביתה. תמיד ברחתי אל חדרי. תמיד חיפשתי את המשמעות מאחורי כל דבר. תמיד ניסיתי להבין ולהבין מה מסתתר אחרי כל דבר. וכך עם השנים, כיאה למשפחה דתית לאומית טיפוסית, שלחו אותי הוריי לישיבה תיכונית. בשנים של הישיבה התיכונית, כאשר התבגרתי במקצת,חונכתי כמובן ברוח הישיבה ובצורת החיים אותה היא הכתיבה. באותן השנים הייתי "דוס". כלומר, הייתי תמיד יושב בבית המדרש ומנסה ללמוד ולחקור. למצוא את העומק. להבין את משמעות החיים. ניסיתי למצוא את דרך החיים האידיאלית. את הדרך האמיתית והנכונה בה עליי לחיות. מהשנייה בה אני פוקח את עיניי בבוקר ועד לעלייתי למיטה. כמובן עם הזמן הכל התנגש. כאשר ניסיתי לחיות במסגרת החיים הזאת לא הסתדרו לי כל מיני דברים. למשל כשהייתי רואה סרטים מרגשים ויפים וליבי נצבט למראה שחקנית יפה, לא הסתדר העניין. לך תסביר לרב שלך על הסרט שראית אתמול. איפה העולם שלי ואיפה העולם שלו. וכך אט אט התגלגלו להן השנים, תוך שאני תמיד חי בבית עם הוריי, בשכונת הגיטו היהודי. בשנים האחרונות, תוך שעברתי תהפוכות כאלה ואחרות בחיי, התחלתי לשים לב לצורת חיי. לחברה בה אני חי. לאותם האנשים שכל חיי חונכתי וחשבתי כי הם הם היהודים האידיאליים. הם האנשים העמוקים המבינים את משמעות החיים הנסתרת. הם האנשים המוסריים שהולכים בדרך התורה וחיים בהרמוניה מופלאה עם העולם. אלה הם האנשים שיש להם תשובות. יהיה לי קשה להסביר זאת לאנשים שלא חיו בחברה בה אני חייתי, או לאנשים שכן חיו בחברה הזאת אבל לצערי עוד אטומים מלראות. אטומים מלראות את הצביעות והגועל. אטומים מלראות את החינוך הגדול לאידיאלים וערכים אבל תשומת הלב תמיד תהיה בעיקר על איך אתה נראה. על כל אותן השטויות הקטנות. הפרטים השוליים של החיים. בלי לשים לב לדברים הרציניים. לעומק, לבפנים. כמובן שאין בידי ובכוחי לבטא את דבריי והשקפת עולמי דרך מילים פעוטות אלו. אבל למרות הכל מנסה אני. עם הזמן הגעתי למסקנה מאוד מאוד חשובה בחיים. מסקנה שתמיד שמעתי עליה, אבל רק בשנים האחרונות הגעתי אליה מתוך עצמיותי. החיים הם לא שחור לבן. אין דרך אחת בה עלינו לחיות. אין דרך אחת ויחידה להיות יהודי. אין דרך אחת ויחידה בה נזכה לתואר "היהודי האידיאלי". אט אט הבנתי, כי לאלוהים לא אכפת מהשטויות הקטנות שכל חיי העסיקו אותי. איך אני הולך, עם כיפה או בלי כיפה. איזה גודל השרוול של ההיא, ואם היא הולכת עם חצאית או מכנסיים. כל אותם העיוותים עליהם גדלתי וחונכתי. התחלתי להבין, כי כל מה שאלוהים רוצה ממני זה לחיות את חיי בדרך הכי טובה שאפשר. לשאוף כל חיי להיות אדם טוב יותר ויותר. לקיים את המצווה הכי הכי חשובה - "ואהבת לרעך כמוך". רק לאהוב ולאהוב. להעניק אהבה בעולם. שכל מקום בו אדרוך אשתדל להעניק חום ואהבה לסובבים אותי. להושיט יד אל הנזקקים. לראות את היופי. לחוות את החיים בדרך הטבעית ביותר. לצחוק, לכעוס, לבכות, להתרגש, להתאהב, ליצור, לחוות, להתחדש...... לטייל בעולם. לראות את אותן המקומות המופלאים ולדעת בתוך תוכי שאלוהים אכן קיים. למצוא את אהובתי אי שם. להתחתן. להקים משפחה. ולגדל את ילדיי תמיד בשאיפה להיות אנשים טובים יותר ויותר. אני קורא לעצמי אדם דתי. אבל כשאלך ברחוב הבנאדם הפשוט והממוצע שיראה אותי, יגיד כי אני חילוני. למה? כי אני הולך בלי כיפה. אבל זה לא משנה לי. כי האדם הפשוט לא יכול לראות את תוכי. הוא לא יכול לראות את ליבי. הוא לא יכול לדעת במה אני מאמין ולאן אני שואף. זה קשה. קשה לי מאוד. פתאום לנסות לשנות הרגלים עליהם גדלתי כל חיי. אבל למרות הכל אלחם. למרות הכל אחיה לפי אמונותיי ועקרונותיי. לא אביט על אף אחד דרך העין החיצונית. אלא אסתכל אל תוכו. אל מי הוא בפנים. כי יודע אני כי היושב במרומים רצונו היחיד הוא שאעניק אהבה. שאקיים "ואהבת לרעך כמוך". בתקווה לחיים אני