"קוקו"
העונג במשחק "קוקו" הוא ההנאה "להתגלות" פתאם אחרי היעלמות. קשה לי להאמין שיש ילד כלשהו בעולם שלא נהנה מזה - אם כי אני לא יודעת באיזה גילאים כן או לא ואם אצל מאומצים יותר מאשר אצל לא-מאומצים (אני גם לא זוכרת באיזה שלב הבן הביולוגי שלי, כיום בן 9, הפסיק "להזדקק" לו). לפי פרויד (בהקשר קצת שונה), המשחק הזה מייצר ומאפשר שליטה של הילד על ההיעלמות וההתגלות או ה"הופעה- מחדש" של האמא: להבדיל מבמציאות, שפתאם האמא הולכת - ואין לו שליטה על זה, ובטח שלא על החזרה שלה - במשחק יש שליטה, יש מתח ברור וציפייה-שעתידה-להתממש בין הרגע של "איפה אמא?" או "איפה מיכאל?" - ל"הנה"... השליטה הזאת מאפשרת להתמודד במציאות עם היעלמויות שלא נמצאות בשליטתו של הילד אלא "נכפות" עליו מלמעלה... מה שבטוח - גם אני, בתור אמר, (ואני משוכנעת שכל מבוגר/ת אחר/ת), נהנית מהמשחק הזה לא פחות מהילד...
העונג במשחק "קוקו" הוא ההנאה "להתגלות" פתאם אחרי היעלמות. קשה לי להאמין שיש ילד כלשהו בעולם שלא נהנה מזה - אם כי אני לא יודעת באיזה גילאים כן או לא ואם אצל מאומצים יותר מאשר אצל לא-מאומצים (אני גם לא זוכרת באיזה שלב הבן הביולוגי שלי, כיום בן 9, הפסיק "להזדקק" לו). לפי פרויד (בהקשר קצת שונה), המשחק הזה מייצר ומאפשר שליטה של הילד על ההיעלמות וההתגלות או ה"הופעה- מחדש" של האמא: להבדיל מבמציאות, שפתאם האמא הולכת - ואין לו שליטה על זה, ובטח שלא על החזרה שלה - במשחק יש שליטה, יש מתח ברור וציפייה-שעתידה-להתממש בין הרגע של "איפה אמא?" או "איפה מיכאל?" - ל"הנה"... השליטה הזאת מאפשרת להתמודד במציאות עם היעלמויות שלא נמצאות בשליטתו של הילד אלא "נכפות" עליו מלמעלה... מה שבטוח - גם אני, בתור אמר, (ואני משוכנעת שכל מבוגר/ת אחר/ת), נהנית מהמשחק הזה לא פחות מהילד...
