משהו שמצאתי..../images/Emo16.gif
הקטע הבא מצאתי באתר של "ערוץ 7" פורסם ב-30/2/04 (ז' שבט תשס"ד) ותודה לאחותי ששלחה לי את הלינק.. "מי יבכה במקומנו?" בין נרצחי הפיגוע בקו 19 היה הרב יחזקאל, חזי, גולדברג הי"ד. הרב יחזקאל גולדברג הי"ד, בן 41, עלה מקנדה והתגורר ביישוב בית"ר עלית. היה עובד סוציאלי במקצועו, וטיפל בנוער בסיכון. הוא הותיר אלמנה ושבעה יתומים, בני שנה עד 16. גולדברג נהג לכתוב מאמרים ב Jewish world review . כתבתנו רותי אברהם מציינת כי עורך האתר שבו פרסם הרב גולדברג את רשימותיו שיגר באינטרנט שתיים מרשימותיו של גולדברג, בציינו כי "רוח נבואית" מצמררת ניכרת בהן. הרשימה "מי יבכה במקומנו"? נכתבה זמן קצר אחרי פיגוע כפול במדרחוב בירושלים בשלושה בדצמבר 01'. "ביום ראשון בשעה 7.30, כשמונה שעות לאחר הפיגוע הכפול במדרחוב בן יהודה, נכנס ידידי לבית הכנסת. בירכתיו בראשי, כתמיד, אך הוא השיב בתנועה מוזרה. המשכתי להתפלל. כמה דקות לאחר מכן בא אלי ושאל: "שמעת?" "מה שמעתי?", השבתי. הוא גילה סימני קוצר רוח ושאל שוב: "מה, לא שמעת?". הבנתי כי הוא מתכוון לפיגוע הכפול שאירע אתמול במדרחוב וחששתי כי מישהו ממכריו נמנה עם ההרוגים או הפצועים. שאלתיו מיד "מי נפגע?". הוא התבונן בי כאילו נחתתי עכשיו מהירח. "מי? כולם. כל מי שהותקף אתמול". השבתי: "בוודאי ששמעתי", ואז הוא שאל אותי: "אם כן מדוע אינך בוכה?". דבריו הכנים היו כפגיעת מחט מלובנת בלבי. הצדק עמו, אמרתי לעצמי. באמת מדוע אינני בוכה? לא הייתה בפי תשובה. הוא סובב את מבטו בתוך בית הכנסת ושאל שוב: "מדוע איש מהם אינו בוכה?". לא הייתה בפי תשובה והוא הוסיף "כולם היו צריכים לבכות". מה קרה לנו?, שאלתי את עצמי. האם הפך לבנו ללב אבן? יימצא מי שיסביר כי רגשותינו קהו, שאנו סובלים מ"שוק לאומי", מטראומה מתמשכת, שהקהתה את רגישותנו. אבל האמת היא שלכל התירוצים אין כל ערך. אין סיבה שיש בה כדי להצדיק את התנכרותנו לכאב שבקרבנו. מיד כשאנו שומעים שאירע פיגוע אנחנו ממהרים לוודא שכל חברינו ובני משפחותינו בסדר. אז אנו נושמים לרווחה ומפטירים בינינו לבין עצמנו כי מדובר באירוע טרגי וממשיכים כאוטומטים בשגרת חיינו. אף על פי שאנו חיים בטירוף, חשבתי לעצמי, ואף על פי שאנחנו יודעים זאת, בכל זאת אנו ממשיכים במרוץ אוטומטי של חיינו. כשהרשתות הזרות כינו את רצח היהודים בפיגוע טבח, עוד בטרם התפרסם הפיגוע השני, לא בכינו. אפשר לתאר את מצבנו כמצבה של אותה אישה שאצבעותיה איבדו את התחושה ועתה היא בסכנת שריפה כי אינה חשה כאשר אש נוגעת בהן. חשיפה לפגיעה בגלל אי תחושת כאב מסוכנת, ואחרי שלושה פיגועי תופת בירושלים היינו צריכים לחוש כאב וגם לבכות, אלא אם כן יצאנו מדעתנו. לכן עכשיו אנחנו בסכנה גדולה מפני מתקפת האויב, כי נותרנו חסרי תחושת כאב, המתריע על סכנה מתקרבת. כדי למנוע מאויבינו להמשיך ולטבוח בנו עלינו לקום ולהתקומם מעומק הלב. אם אני, אתה וכולנו לא נבכה על עצמנו מי יעשה זאת בעבורנו? אם אנחנו נוהגים כרובוטים, כיצד נוכל לבוא ולתבוע מרבש"ע לעצור את הטרגדיה? בצאתנו מבית הכנסת אמר לי חברי, והדמעות זולגות מעיניו, כי התורה מלמדת אותנו שכל דמעה הנושרת מעינינו יש בה כדי להציל טיפת דם. אולי כשסוף סוף נתחיל לבכות ולזעוק תבוא גאולתנו מהטירוף הנוראי המתחולל סביבנו. "לכל זמן, ועת לכל חפץ", אמר שלמה המלך, ואני אומר: הגיעה העת לבכות. מי ייתן ורבש"ע ישמור על כל אחד ואחד מאתנו מפני אויבינו, כדי שלא נצטרך יותר לבכות". הרב יחזקאל גולדברג הי"ד נטמן הלילה בהר המנוחות. יהי זכרו ברוך ה' ינקום דמו. לעלוי נשמת כל הנרצחים לרפואת כל הנפצעים המקום ינחם את משפחות הנרצחים בין שאר אבלי ישראל וירושלים.
הקטע הבא מצאתי באתר של "ערוץ 7" פורסם ב-30/2/04 (ז' שבט תשס"ד) ותודה לאחותי ששלחה לי את הלינק.. "מי יבכה במקומנו?" בין נרצחי הפיגוע בקו 19 היה הרב יחזקאל, חזי, גולדברג הי"ד. הרב יחזקאל גולדברג הי"ד, בן 41, עלה מקנדה והתגורר ביישוב בית"ר עלית. היה עובד סוציאלי במקצועו, וטיפל בנוער בסיכון. הוא הותיר אלמנה ושבעה יתומים, בני שנה עד 16. גולדברג נהג לכתוב מאמרים ב Jewish world review . כתבתנו רותי אברהם מציינת כי עורך האתר שבו פרסם הרב גולדברג את רשימותיו שיגר באינטרנט שתיים מרשימותיו של גולדברג, בציינו כי "רוח נבואית" מצמררת ניכרת בהן. הרשימה "מי יבכה במקומנו"? נכתבה זמן קצר אחרי פיגוע כפול במדרחוב בירושלים בשלושה בדצמבר 01'. "ביום ראשון בשעה 7.30, כשמונה שעות לאחר הפיגוע הכפול במדרחוב בן יהודה, נכנס ידידי לבית הכנסת. בירכתיו בראשי, כתמיד, אך הוא השיב בתנועה מוזרה. המשכתי להתפלל. כמה דקות לאחר מכן בא אלי ושאל: "שמעת?" "מה שמעתי?", השבתי. הוא גילה סימני קוצר רוח ושאל שוב: "מה, לא שמעת?". הבנתי כי הוא מתכוון לפיגוע הכפול שאירע אתמול במדרחוב וחששתי כי מישהו ממכריו נמנה עם ההרוגים או הפצועים. שאלתיו מיד "מי נפגע?". הוא התבונן בי כאילו נחתתי עכשיו מהירח. "מי? כולם. כל מי שהותקף אתמול". השבתי: "בוודאי ששמעתי", ואז הוא שאל אותי: "אם כן מדוע אינך בוכה?". דבריו הכנים היו כפגיעת מחט מלובנת בלבי. הצדק עמו, אמרתי לעצמי. באמת מדוע אינני בוכה? לא הייתה בפי תשובה. הוא סובב את מבטו בתוך בית הכנסת ושאל שוב: "מדוע איש מהם אינו בוכה?". לא הייתה בפי תשובה והוא הוסיף "כולם היו צריכים לבכות". מה קרה לנו?, שאלתי את עצמי. האם הפך לבנו ללב אבן? יימצא מי שיסביר כי רגשותינו קהו, שאנו סובלים מ"שוק לאומי", מטראומה מתמשכת, שהקהתה את רגישותנו. אבל האמת היא שלכל התירוצים אין כל ערך. אין סיבה שיש בה כדי להצדיק את התנכרותנו לכאב שבקרבנו. מיד כשאנו שומעים שאירע פיגוע אנחנו ממהרים לוודא שכל חברינו ובני משפחותינו בסדר. אז אנו נושמים לרווחה ומפטירים בינינו לבין עצמנו כי מדובר באירוע טרגי וממשיכים כאוטומטים בשגרת חיינו. אף על פי שאנו חיים בטירוף, חשבתי לעצמי, ואף על פי שאנחנו יודעים זאת, בכל זאת אנו ממשיכים במרוץ אוטומטי של חיינו. כשהרשתות הזרות כינו את רצח היהודים בפיגוע טבח, עוד בטרם התפרסם הפיגוע השני, לא בכינו. אפשר לתאר את מצבנו כמצבה של אותה אישה שאצבעותיה איבדו את התחושה ועתה היא בסכנת שריפה כי אינה חשה כאשר אש נוגעת בהן. חשיפה לפגיעה בגלל אי תחושת כאב מסוכנת, ואחרי שלושה פיגועי תופת בירושלים היינו צריכים לחוש כאב וגם לבכות, אלא אם כן יצאנו מדעתנו. לכן עכשיו אנחנו בסכנה גדולה מפני מתקפת האויב, כי נותרנו חסרי תחושת כאב, המתריע על סכנה מתקרבת. כדי למנוע מאויבינו להמשיך ולטבוח בנו עלינו לקום ולהתקומם מעומק הלב. אם אני, אתה וכולנו לא נבכה על עצמנו מי יעשה זאת בעבורנו? אם אנחנו נוהגים כרובוטים, כיצד נוכל לבוא ולתבוע מרבש"ע לעצור את הטרגדיה? בצאתנו מבית הכנסת אמר לי חברי, והדמעות זולגות מעיניו, כי התורה מלמדת אותנו שכל דמעה הנושרת מעינינו יש בה כדי להציל טיפת דם. אולי כשסוף סוף נתחיל לבכות ולזעוק תבוא גאולתנו מהטירוף הנוראי המתחולל סביבנו. "לכל זמן, ועת לכל חפץ", אמר שלמה המלך, ואני אומר: הגיעה העת לבכות. מי ייתן ורבש"ע ישמור על כל אחד ואחד מאתנו מפני אויבינו, כדי שלא נצטרך יותר לבכות". הרב יחזקאל גולדברג הי"ד נטמן הלילה בהר המנוחות. יהי זכרו ברוך ה' ינקום דמו. לעלוי נשמת כל הנרצחים לרפואת כל הנפצעים המקום ינחם את משפחות הנרצחים בין שאר אבלי ישראל וירושלים.