משהו קטן שכתבתי
את קמה בבוקר וזה ישר מכה בך. לרגע לא נותנת לעצמך לשכוח. תמיד בבוקר יש תזכורת, או מעקב זקיקים שצריך למהר ולהגיע אליו לפני העבודה או שסתם את נפוחה ושום דבר לא עולה עלייך. ניגשת למראה... זאת אני????? הרי לפני 4 שנים נראיתי אחרת. (נכון, לפני 4 שנים נראית אחרת ובעיקר הרגשת אחרת. היה לך ניצוץ בעיניים כי החלטת החלטת החלטה (לבד, עם בת הזוג, עם בן הזוג או הבעל) יהיה לך ילד. כן, את הולכת להיות אמא, אמא ליצור קטן שהוא פרי אהבה ויש לך מין חיוך קטן שרק מי שמכיר אותך לעומק יכול להבין שאת מסתירה משהו והפנטזיות מתחילות... איך תספרו, איך כולם ישמחו, איך תבשרו ואיך תהיי הכי יפה עם בטן והכי חשוב - איך זה יחזק את הזוגיות פרי האהבה שלכם יצא לאוויר העולם והוא כמובן יהיה הכי יפה בדיוק כמו האהבה שלכם) ועכשיו, עכשיו את עייפה ולמרות שישנת מספיק לא היה לך שום חשק לקום מהמיטה והפנים אפורות ועיניים כבויות. בשנים האחרונות גילית המון דברים על עצמך על הזוגיות שלך ועל המשפחה והחברים גילית שבסופו של היום שמכבים את האור את נשארת לבד וגם הזוגיות כבר כל כך חבוטה ופצועה. מכינה בראש ספירת מלאי ומגלה שאיבדת כל כך הרבה התחביבים, הקשרים החברים. בעיקר כואב לך על התמימות זאת שאיבדת לאורך הדרך ועל שמחת החיים. סביר להניח שגם השגת דבר או שניים: חיזקת את הזוגיות (או שלא), למדת על עצמך דברים חדשים, שהתמודדת עם קשיים מנטלים וכאבים פיזים ובסופו של תהליך עמדת על הרגלים והרמת את הראש. אבל עכשיו, כשעוד טיפול נכשל או שמישהי שממש לא ציפית הודיעה על הריון את רוצה בחזרה למיטה ושיעירו אותך רק שהסיוט יגמר (האם את מודה שהיו רגעים שלא רצית להתעורר בכלל????) והדיבורים לא עוזרים, והחיבוקים לא עוזרים, והחיות שבאות לחבק לא עוזרות, ואת... האם את מסוגלת לעזור לעצמך????? במילים אלה אני חותמת את פרק הפוריות שלי ועוברת לפרק ההריון והאימהות בתקווה גדולה שלא יקרה שום דבר שיחבל לי בתקוות (אני אחרי הפלה). אני בהריון, בסוף חודש שני מאמינה שלא אשכח מאיפה באתי ובעיקר רוצה לחבק אחת אחת ולהעביר לה את כמיהתי שתזכה לנחת אושר ושלווה. תודה שנתתן לי מקום למנהלות ולמשתתפות. להתראות, תכלת.
את קמה בבוקר וזה ישר מכה בך. לרגע לא נותנת לעצמך לשכוח. תמיד בבוקר יש תזכורת, או מעקב זקיקים שצריך למהר ולהגיע אליו לפני העבודה או שסתם את נפוחה ושום דבר לא עולה עלייך. ניגשת למראה... זאת אני????? הרי לפני 4 שנים נראיתי אחרת. (נכון, לפני 4 שנים נראית אחרת ובעיקר הרגשת אחרת. היה לך ניצוץ בעיניים כי החלטת החלטת החלטה (לבד, עם בת הזוג, עם בן הזוג או הבעל) יהיה לך ילד. כן, את הולכת להיות אמא, אמא ליצור קטן שהוא פרי אהבה ויש לך מין חיוך קטן שרק מי שמכיר אותך לעומק יכול להבין שאת מסתירה משהו והפנטזיות מתחילות... איך תספרו, איך כולם ישמחו, איך תבשרו ואיך תהיי הכי יפה עם בטן והכי חשוב - איך זה יחזק את הזוגיות פרי האהבה שלכם יצא לאוויר העולם והוא כמובן יהיה הכי יפה בדיוק כמו האהבה שלכם) ועכשיו, עכשיו את עייפה ולמרות שישנת מספיק לא היה לך שום חשק לקום מהמיטה והפנים אפורות ועיניים כבויות. בשנים האחרונות גילית המון דברים על עצמך על הזוגיות שלך ועל המשפחה והחברים גילית שבסופו של היום שמכבים את האור את נשארת לבד וגם הזוגיות כבר כל כך חבוטה ופצועה. מכינה בראש ספירת מלאי ומגלה שאיבדת כל כך הרבה התחביבים, הקשרים החברים. בעיקר כואב לך על התמימות זאת שאיבדת לאורך הדרך ועל שמחת החיים. סביר להניח שגם השגת דבר או שניים: חיזקת את הזוגיות (או שלא), למדת על עצמך דברים חדשים, שהתמודדת עם קשיים מנטלים וכאבים פיזים ובסופו של תהליך עמדת על הרגלים והרמת את הראש. אבל עכשיו, כשעוד טיפול נכשל או שמישהי שממש לא ציפית הודיעה על הריון את רוצה בחזרה למיטה ושיעירו אותך רק שהסיוט יגמר (האם את מודה שהיו רגעים שלא רצית להתעורר בכלל????) והדיבורים לא עוזרים, והחיבוקים לא עוזרים, והחיות שבאות לחבק לא עוזרות, ואת... האם את מסוגלת לעזור לעצמך????? במילים אלה אני חותמת את פרק הפוריות שלי ועוברת לפרק ההריון והאימהות בתקווה גדולה שלא יקרה שום דבר שיחבל לי בתקוות (אני אחרי הפלה). אני בהריון, בסוף חודש שני מאמינה שלא אשכח מאיפה באתי ובעיקר רוצה לחבק אחת אחת ולהעביר לה את כמיהתי שתזכה לנחת אושר ושלווה. תודה שנתתן לי מקום למנהלות ולמשתתפות. להתראות, תכלת.
