משהו קטן לשבת
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תקומתי" לאחר מתן התורה לעם ישראל, במעמד רם ונישא, מלא עצמה- קולות וברקים- נראים ונשמעים, לאחר מעמד גדול, וקבלת הציוויים המעשיים של פרטי התורה, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, מגיעים אנו לשלב העשייה בפועל, או יותר נכון- לתחילת העשייה, השתתפות בבניית המשכן אשר יהוה את כלי להשראת שכינה בתוכנו- בתוך לב כל אחד מאיתנו. אך מה נוראים הדברים... אנו צריכים לקחת בשביל הקב"ה דבר מה? לתת תרומה? צדקה? הרי זהו ביזיון שאין כמותו, ומה עוד שהכל ברשותו של בורא העולם- הארץ ומלואה. אנו נפגשים בתורה במושג- להרים תרומה. ומשמע שאין זה דרך ביזיון, אלא שזו היא רום המעלה, שיש לנו זכות להשתתף בה. אם אנו צריכים להרים את התרומה, שהיא היא לשון 'רום'- כנראה שישנה מעלה גדולה בתרומה עצמה, במגמתה ובמטרה אליה היא נתרמת. הגמ' בבבא בתרא אומרת כי אסור לקבל צדקה מגוי, ואומרים שם בעלי התוספות כי אף על פי כן- מותר לקבל מהם תרומה לביהמ"ק וכן לבי"כ. ומסביר הרב זצ"ל את החילוק- שישנו הבדל בין נתינה דרך ביזיון ונתינה דרך כבוד. צדקה ניתנת לאדם שחסר לו, הוא מתחנן לעזרה, וכדי להשלים את החסר לו- נותנים לו צדקה. תרומה היא ספירה אחרת לגמרי- תרומה ניתנת דרך כבוד, לאדם שנותן את התרומה ישנה הזכות לקחת חלק במפעל הגדול שקם, שמתרומם מעלה. נעשה איתו חסד שהוא יכול להיות שותף בזה המעשה. כך תהיה מובנת גם פתיחה זו של פרשתנו- "ויקחו לי"- לי, לשמי. תרומה לשם ה', משלו אמנם, אך הביטוי הוא שתרומה זו היא לשם שמיים. "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו"- ידבנו ליבו הוא לשון נדבה. כל אדם שמוכן לקבל על עצמו ליטול חלק בהשראת השכינה על עם ישראל, בתוך מחנינו הקדוש ובתוך כל אדם מישראל- זכאי לעשות זאת. ישנה כאן זכות מיוחדת שניתנת לעמ"י- להיות שותפים עם א-ל, ומי שרוצה להיות שייך ושותף במעשה הזה- צריך להתעלות ולתרום, לנדב מעצמו. שנזכה בעז"ה לזכות ולתרום לבית מקדשנו, לתת נדבות, עולות ושלמים, לתת שקלי המקדש- כמו שקראנו בשבת הקודמת- בתקופה זו של השנה, בב"א. שבת שלום.
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תקומתי" לאחר מתן התורה לעם ישראל, במעמד רם ונישא, מלא עצמה- קולות וברקים- נראים ונשמעים, לאחר מעמד גדול, וקבלת הציוויים המעשיים של פרטי התורה, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, מגיעים אנו לשלב העשייה בפועל, או יותר נכון- לתחילת העשייה, השתתפות בבניית המשכן אשר יהוה את כלי להשראת שכינה בתוכנו- בתוך לב כל אחד מאיתנו. אך מה נוראים הדברים... אנו צריכים לקחת בשביל הקב"ה דבר מה? לתת תרומה? צדקה? הרי זהו ביזיון שאין כמותו, ומה עוד שהכל ברשותו של בורא העולם- הארץ ומלואה. אנו נפגשים בתורה במושג- להרים תרומה. ומשמע שאין זה דרך ביזיון, אלא שזו היא רום המעלה, שיש לנו זכות להשתתף בה. אם אנו צריכים להרים את התרומה, שהיא היא לשון 'רום'- כנראה שישנה מעלה גדולה בתרומה עצמה, במגמתה ובמטרה אליה היא נתרמת. הגמ' בבבא בתרא אומרת כי אסור לקבל צדקה מגוי, ואומרים שם בעלי התוספות כי אף על פי כן- מותר לקבל מהם תרומה לביהמ"ק וכן לבי"כ. ומסביר הרב זצ"ל את החילוק- שישנו הבדל בין נתינה דרך ביזיון ונתינה דרך כבוד. צדקה ניתנת לאדם שחסר לו, הוא מתחנן לעזרה, וכדי להשלים את החסר לו- נותנים לו צדקה. תרומה היא ספירה אחרת לגמרי- תרומה ניתנת דרך כבוד, לאדם שנותן את התרומה ישנה הזכות לקחת חלק במפעל הגדול שקם, שמתרומם מעלה. נעשה איתו חסד שהוא יכול להיות שותף בזה המעשה. כך תהיה מובנת גם פתיחה זו של פרשתנו- "ויקחו לי"- לי, לשמי. תרומה לשם ה', משלו אמנם, אך הביטוי הוא שתרומה זו היא לשם שמיים. "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו"- ידבנו ליבו הוא לשון נדבה. כל אדם שמוכן לקבל על עצמו ליטול חלק בהשראת השכינה על עם ישראל, בתוך מחנינו הקדוש ובתוך כל אדם מישראל- זכאי לעשות זאת. ישנה כאן זכות מיוחדת שניתנת לעמ"י- להיות שותפים עם א-ל, ומי שרוצה להיות שייך ושותף במעשה הזה- צריך להתעלות ולתרום, לנדב מעצמו. שנזכה בעז"ה לזכות ולתרום לבית מקדשנו, לתת נדבות, עולות ושלמים, לתת שקלי המקדש- כמו שקראנו בשבת הקודמת- בתקופה זו של השנה, בב"א. שבת שלום.