אני מאמין שכולנו נפגעים מדי פעם
ולפעמים גם פוגעים בלי לשים לב, ובלי לדעת אפילו. בכל אופן, צריך וכדאי להשתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה תמיד, כמו שיש לך אנשים שאוהבים אותך בסביבתך, ידידים וחברים, למרות שזה קשה מאוד, כי הפגיעה הקשה מאותו אדם צורמת ומערפלת את החצי החיובי. לרוב, הזמן עושה את שלו והערפל של הזכרון והפגיעה הזו נעלם, ואז חוזרים שוב להסתכל על הטוב מאליו, והמצברוח חוזר
עצה שלי שתמיד עזרה לי בכל האנשים שפגעו בי: מכיוון שלהדחיק את הפגיעה זה רק משפט שאף פעם לא מצליחים לעשות ברגע האמת, נסי לחשוב וליצור קשר יותר חזק עם האנשים שאוהבים אותך והסובבים האהובים עליך. זה כבר יצור אוטומטי דחיקה קטנטנה של הפגיעה, ואותו ערפל שמסרב לעזוב ולהחזיר לנו את המצרוח, מתפוגג יותר ויותר מהר ממה שמקובל. [לעזאזל, אני קורא עכשיו את מה שכתבתי וניסתי להסביר איך אני חושב במצב כזה, וזה נשמע כזו פילוסופיה מופלצת...
)