משהו חייב להשתנות!

משהו חייב להשתנות!

אני נושאת מועקה גדולה ותחושה שהכל סביבנו מתמוטט. אתן לא מרגישות? הפורום הופך להיות מקום נעים, אבל האם אנחנו באמת רוצים עוד בועה להסתגר בה? האם אין לכן תחושה של דחיפות ובהילות שחייבים לשנות משהו בעולם שבחוץ, כדי שנוכל לשרוד בו? משהו - הכוונה למעשה/תרומה/השפעה/התנדבות... תמיד אומרים "צריך לעשות משהו", אבל האם אין לנו כוחות להתאחד ובאמת לעשות משהו, לשם שינוי? אולי קטן? אולי רק בסביבתנו הקרובה? אבל לעשות! סיפרתי לזוג נחמד שפגשתי על הרעיון שעומד בבסיס "נגיעה רכה". האשה אמרה שזה מקסים, והבעל (שהיה באמת נחמד) אמר - אבל למה שלא תעשי משהו שבאמת צריך??? אז אוקיי, זאת חשיבה גברית, אבל האם באמת אנחנו עושים את מה שצריך?? אשמח אם תגיבו. (ופרס יינתן למי שיספור הכי מהר, כמה פעמים כתבתי את המילה "באמת")
 

מאנייה

New member
האמת?

אבל באמת באמת? אני חלק מהסטטיסטיקות הגרועות בלא מעט מהתחומים. אני לא רוצה להשמע מיזנטרופית, ואני לא מרחמת על עצמי. באמת שלא. אבל אני עושה לביתי, ומודאגת לביתי. והיה זה סימלי בעיני עד מאוד, למשל, שקהילת מאפו מתכנסת בשעות הערב, שעות שאין כמעט סיכוי שאוכל לבוא. לא ישבתי וריחמתי על עצמי. רק ידעתי שוב שזה המצב. ולמשל שלקחת בייביסיטר בתשלום בשביל לבוא זה דבר אבסורדי במצבי. צריך לעשות דברים גדולים. ויש דברים גדולים שאנשים קטנים עושים. מחלקים אוכל לעניים וכאלה. נשכבים על גדרות. מקבלים ללימודים חינם אין כסף אנשים במצבים ממש קשים למרות שהם לא יכולים להרשות לעצמם ללמד בחינם (כן כן). גם קהילה תומכת של נשים זה דבר גדול. מהדברים האלה שלא מקבלים עליהם פרס נובל לשלום אבל בכל זאת הם שם והם משפיעים באיזשהו אופן גם אם על קבוצה קטנה של אנשים. אבל אני מצטערת. אני לא באמת חושבת שאפשר לשנות את העולם. אני כן מאמינה שאדם יכול בקהילה שלו לעשות שינויים משמעותיים. אודה על האמת. יש לי "קהילה" תומכת משלי, שאין לה שם והיא לא ממוסדת. ובלעדיה חיי היו עצובים בהרבה. אני קוראת להן "הבנות". אין חוקים של קבלה ונתינה אבל מתקיימת שם קבלה ונתינה ונוצר שבט. הקבלה והנתינה לפעמים הן פיזיות. אבל בעיני זה בעיקר קבלה ונתינה נפשית. בשביל זה צריך זמן שיעבור ובגדים שיוסרו ויזרקו הצידה ביחד עם הפאסון. יש הרבה דמעות וממש באותה מידה צחוקים פרועים. אבל בסופו של דבר המצב הקיומי הבסיסי לא משתנה. עם תוצאות המיתון אני מתמודדת לבד. עם החדוריות והבדידות הכרוכה בכך אני מתמודדת לבד. כי אנשים בסופו של יום הם לבד. גם כשהם בזוגיות דרך אגב. בגלל זה, מעט מצערת אותי התגובה לפורום הזה. רמזתי בדברים שכתבתי בקשר לזה על אי היכולת של כל אחת ואחת להופיע למפגשים הללו. מכל מיני סיבות. לפעמים אני רוצה לקחת צלם וידיאו שיצלם יום בחיי. ואז לשלוח את הקלטת לכל מיני אנשים שמזמינים אותי בשעה תשע בערב לכל מיני מקומות. וכשהם אומרים לי ילדה זה לא תירוץ, אני אראה להם את הוידיאו.
 

תירונה

New member
מה לעשות כדי שתוכלי לבוא?

אני רוצה להיות מספיק יצירתית כדי למצוא רעיון איך כן תוכלי לבוא לפגישת הפורום מחר ב-9.00 , זה נראה לי ממש הכרחי לכל מי שמאמין במטרות הכותרת שלנו - נגיעה רכה. אני רוצה לדבר איתך ללא הפומביות,נחפש ביחד פתרון שאני יכולה לתת. אין לי מושג איך מדברים בפרטיות ואם זה מתאים לך. למי שיש הצעה לפתרון ו/או לתקשורת פרטית - אשמח לשמוע
 
האמת - הופתעתי ../images/Emo12.gif

מהתגובה שלך. בתור מי שהיא כנראה "כל מיני אנשים" ניסיתי לחשוב איפה טעיתי, ומהי השעה המתאימה יותר לחד-הוריות. בוקר? אחר הצהריים? היה לי דווקא מאד חשוב שתבואי והצטערתי שלא הגעת. היתה פגישה כיפית, נעימה, לאט-לאט נוצרת חברותא, וההצהרה הכי גורפת שנשמעה היא שמחכים כבר לפגישה הבאה (באחד באפריל). אגב, היו שמונה חדוריות בפגישה. מקווה שבפעם הבאה גם את תצליחי להשתתף, ונעשה הכל כדי לעזור לך לבוא (אם רק תסכימי לקבל את העזרה - הרי זו בעצם הנגיעה הרכה, לא?)
 

מאנייה

New member
לא לא

את לא כל מיני אנשים. והנה עוד בעיה שקיימת בפורומים ברשת. אין אינטונציה. הניואנסים זה דבר בעייתי. בדיוק לפני שכתבתי את מה שכתבתי אמר לי מישהו על זה שאני לא יכולה לבוא לאנשהו ש"ילדה זה לא תירוץ". ואז עלה לי הרעיון של להסריט יום בחיי בוידיאו. וממש את לא נחשבת בעיני לאדם שלא מבין איך נראה יום בחיי. גם אני מבינה מתגובתך שנשמע כאילו אני מתלוננת על השעה או חושבת שצריך להזיז אותה לכבודי ולא כך הוא הדבר. אני לא ככה. אני לא חושבת שצריך להזיז דברים בשבילי. חברותי נוהגות ללכת בטיילת פעמיים בשבוע. אחלה ספורט שהייתי רוצה לעשות איתן. אבל זה בערב ואני לא יכולה. ביג דיל. אני הכי לא מרחמת על עצמי. כל אחת והחבילה שלה. ואף אומר לך יותר מזה. אם אמצא מישהי שאין לה חבילה, שהיא נשואה באושר אמיתי, או חדהורית באושר גדול, שהיא מצליחה לתמרן מעולה בין עבודה לילדים לבישולים שבעלה משתתף איתה שווה בשווה, או שהיא מסתדרת מעולה לבד, שהכל אצלה מושלם, אני לא אכעס עליה. אני חושבת שאני אקח כיסא ואשב להביט ולהתפעל ואנסה ללמוד מה הסוד שלה. אני מצטערת אם הבנת שיש לי טענה אליך בעניין הזה. זה ממש לא כך. והדברים שהוצעו לי חיממו את ליבי. אבל לא יכולתי לקבלם. אמרנו שלא מדובר על דברים שיש להם ערך כספי. אני עוד לא במצב של לקחת בצורה כזאת. בכלל אולי אני עוד לא במצב של לקחת.
 

תירונה

New member
../images/Emo110.gifלא ספרתי

לא ספרתי כמה פעמים מופיעה המילה אבל בטוח שיש יתר מאמת אחת.... אחרת באמת היינו מתמלאים ייאוש. אתמול במפגש עבודה בסטודיו לקרמיקה באה אחת המשתתפות באחור, היא בכלל לא מרגישה טוב באחרונה, מאוחר יותר היא מספרת שהמצב ממש נורא - את האוויר אסור לנשום, את המים לא רצוי לשתות, להכנס לים בכלל מסוכן (לא בגלל הסערות והגלים)... אני כבר לא יכולתי לשתוק (חשבתי בליבי: ממש קשה לה אז היא רואה הכל שחור) ואמרתי: "באמת זה לא עד כדי כך ..." אז המורה לקרמיקה (צעירה אופטימית בוגרת בצלאל נשואה באושר עדיין ללא ילדים- על פי התרשמותי) אמרה: "אבל זה באמת נכון" אז שוב שאלתי את עצמי משהו בקשר לאמת.
 
למעלה