משדרי התעמולה: ביקורת אישית
משדרי התעמולה: ביקורת אישית הבהרה: זוהי רק ביקורתי האישית מבחינה מאוד מסויימת, ואינני בא כאן להשמיץ ו/או לפגוע בחברי מפלגה זו או אחרת. אתמול, שב ממורמר כי לא אוכל להשתתף בבחירות הקרובות עקב מגבלת הגיל (לאאאאא!!), החלטתי לפצח במרתון תעמולה פוליטית-ישראלית ממוצעת ושחוקה (אך שלא בוחלת בשום אגורה שחוקה). אתמול (6 בינואר למניין המניינים) ציפתה לי עבודה קשה דיה, משום שביום הראשון כל המפלגות רצות (ורוצות) לככב בחזית במת המדיה. את האמת? לא היו לי ציפיות יותר מדי גדולות, הייתי בטוח שזה יהיה יותר מהנה. רק קרקס השוליים המשופם של עמיר פרץ הפיל אותי על הרצפה מצחוק וסיפק לי רגעים קטנים של אושר. גופו השמנמן של סבנו שרון נכס בי מעין תחושה חצי מדכאת-חצי מנחמת של אדון פיאודלי עשיר שגוסס למותו. המונולוג המרגש של אותו מצנע תמהוני על הסטירה הראשונה מאבא, הזכיר לי את אותם ימים טובים שבהם חוסר ניסיון העיד עוד על בשלות-מה. אפילו מרצ השכילו לעשות ודיברו ל"קהל היעד הרחב", כשהם דופקים ראש בקיר המון פעמים. חישוב משוער ייתן לנו אינדיקציה בסיסית כי כל דפיקה של ראש כזאת בקיר עולה לנו עוד עשרות שקלים. ושהחברה תמות עוד קצת. לא נורא. יש לנו מרץ, התמיהה היא לגבי ה"לעשות" (בחיי, תפסת מרובה לא תפסת. מרוב מסרים ורמזים סמויים, כגון ה"תביאי אותה בצדק חברתי, אחותי", לא השגנו דבר. לדחוס יותר מדי תכנים לפלאפל לא יעשה אותו טוב יותר. הוא רק ייקרע מלמטה, מהבסיס). ואז, כשהתחיל ה- "טומי לפיד שואו" התמוגגתי מנחת מדומה. הנה שוב אותו קשיש ידען, שיטיף לנו כיצד לחיות בישראל 2003. את הטלויזיה של ה- 40 אינץ´ הוא השכיל להעלים מרקע משרדו מאז הקמפיין האחרון, והחל לפתוח בהצגת תכלית ויז´ואלית מ-ה-מ-מ-ת (רולטה, נקניקיות מעושנות ואפילו אזיקונים על כל פושע ועבריין נמלט שלא יבוא). רק אל תגידו שהוא אינו דואג למעמד הביניים, הרי הוא דוגמא אישית לאחד כזה שנתון במעמד זה. בנוסף להיבט זה, הביט לנו טומי הנחמד בבלבול מוחלט את משנתו לגבי ההרכב של הממשלה שהוא רואה בחזונו, שמשוואתה הישנה היא כדלהמן: ליכוד+עבודה+ש"ס= אין פתרון לכן טומי הידען יפתור לנו אותה כמו שצריך: ליכוד+עבודה+שינוי= אחדות חילונית. וגם מדיניות שפויה, וגם כלכלה שפויה, וגם ננהיג נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת, לכל מאן דכפי. וכן, כל זה תחת 3 מרכיבים מנצחים אלו. ושמישהו יעז לפקפק בתקוות הסרק של טומי הידען, סבינו המהולל. העסק ממש התחמם ונהיה רציני כשהגיעה התעמולה של האיחוד הלאומי, כשכל נבחרת המאפיה הוצגה בפנינו באופן מלאכותי ומעניין. אביגדור ליברמן בקצה השולחן, ועוד אחת (אישה!!) שהצליחה להידחף איכשהו לתחתית הרשימה ולרחף ליד השולחן, תוך כדי שליחת עיניים למטה ומלמול דברי הצגה רשמיים שמציגים את חבריה למפלגה. יופי, ומה תפקידך במאפיה, ילדונת? המפד"ל אכזבו אותי מעט, עלי לציין. אמנם שוב הוכיחו, לי בכל אופן, כי את הסינגל הם תמיד לוקחים כל בחירות בהליכה, אבל למה הפך הכושי עורו? מדוע אפי איתם היה מוכרח לתאר בפנינו כיצד הוא אוהב לראות ניצנים ירקרקים פורחים בין רגבי האדמה, מעלים דמעות של התרגשות בעיניו, בעוד תולעות משי קטנטנות וחמודות עולות ומתחילות לכרסם בעלים הצעירים? אפילו שמעון פרס לא רכרוכי עד כדי כך. אח"כ הראו לי תמונות נשכחות ממלחמת המפרץ הקודמת (הייתי בן חמש אז, אח- נוסטלגיית ילדות!) בכיכובו המאיים ומזהיר של המרן עובדיה, שתחת גיבוב מונוטוני-סנטוני משהו, קרא לכולם להצביע עבור ש"ס. ומדוע? כי הוא ה´, "מי לה´-אלי", ולמה אם תוסיפו להתעקש? כי ככה. כי אתם רגילים לכך, וככה ה´..אההה..עובדיה..אוהב אתכם. אבל למה לא היתה מתרגמת לידו?...אההה....סליחה, מתרגם.. אח"כ כבר התקשיתי לעקוב אחר המשדרים כשמצנע התעקש להופיע שוב על המסך ולספר לנו כיצד בזכותו (כן כן, בזכותו!!) חיפה מהווה דוגמת מופת לקיום הדדי נפלא ומשובב עיניים בין יהודים לערבים. רק חבל שאף אחד לא טרח להזכיר לו כי השכונות בחיפה מחולקות ושונות ביניהן בצורה ניכרת באופי דמוגרפי-אתני. וזאת עוד מבלי להזכיר ולשבח את האטרקציות הנפלאות בעיר (הכרמלית, למשל) ואת פצצות הזמן המתקתקות שהוקמו בוועדה שבראשותו. אך הפגנתי יכולת סיבולת גבוהה, ובל"ד וחד"ש הכניסו אותי היישר לסרט דרמה קורע לב של אימהות בוכיות. מה אומר ומה אדבר, זה היה כ"כ אותנטי ובעל מסר כ"כ דינאמי ורועם. כנראה שכבר את המצע שלהן ייקחו המפלגות הללו עימן לקבר. אח"כ יו"ר יהדות התורה הפגין לנו את יכולותיו המופלאות של המשפך שלו בזמן אמת, תוך כדי לחישות מוזרות כי בלי ציביון יהודי המדינה שלנו היא סתם מדינה. בחייאת, חדל דיבורים, רוצים עוד פעם משפכים. שרנסקי הביא לנו בעלייה, בלי טראנס-טכנו קצבי ומרנין בנוסח ה- MVD. בעסה איתו. כמו כל אסירי ציון לשעבר. בשלב הבא כבר הבטתי בשעון וקיללתי בקול רם על אובדן הזמן, ואת שאר המפלגות לא הספקתי לראות. לא נורא. יש עוד מספיק ימים, עד שתתחיל התעמולה הגדולה מכולן: ישראל נגד תושביה. יום נעים לכולם.
משדרי התעמולה: ביקורת אישית הבהרה: זוהי רק ביקורתי האישית מבחינה מאוד מסויימת, ואינני בא כאן להשמיץ ו/או לפגוע בחברי מפלגה זו או אחרת. אתמול, שב ממורמר כי לא אוכל להשתתף בבחירות הקרובות עקב מגבלת הגיל (לאאאאא!!), החלטתי לפצח במרתון תעמולה פוליטית-ישראלית ממוצעת ושחוקה (אך שלא בוחלת בשום אגורה שחוקה). אתמול (6 בינואר למניין המניינים) ציפתה לי עבודה קשה דיה, משום שביום הראשון כל המפלגות רצות (ורוצות) לככב בחזית במת המדיה. את האמת? לא היו לי ציפיות יותר מדי גדולות, הייתי בטוח שזה יהיה יותר מהנה. רק קרקס השוליים המשופם של עמיר פרץ הפיל אותי על הרצפה מצחוק וסיפק לי רגעים קטנים של אושר. גופו השמנמן של סבנו שרון נכס בי מעין תחושה חצי מדכאת-חצי מנחמת של אדון פיאודלי עשיר שגוסס למותו. המונולוג המרגש של אותו מצנע תמהוני על הסטירה הראשונה מאבא, הזכיר לי את אותם ימים טובים שבהם חוסר ניסיון העיד עוד על בשלות-מה. אפילו מרצ השכילו לעשות ודיברו ל"קהל היעד הרחב", כשהם דופקים ראש בקיר המון פעמים. חישוב משוער ייתן לנו אינדיקציה בסיסית כי כל דפיקה של ראש כזאת בקיר עולה לנו עוד עשרות שקלים. ושהחברה תמות עוד קצת. לא נורא. יש לנו מרץ, התמיהה היא לגבי ה"לעשות" (בחיי, תפסת מרובה לא תפסת. מרוב מסרים ורמזים סמויים, כגון ה"תביאי אותה בצדק חברתי, אחותי", לא השגנו דבר. לדחוס יותר מדי תכנים לפלאפל לא יעשה אותו טוב יותר. הוא רק ייקרע מלמטה, מהבסיס). ואז, כשהתחיל ה- "טומי לפיד שואו" התמוגגתי מנחת מדומה. הנה שוב אותו קשיש ידען, שיטיף לנו כיצד לחיות בישראל 2003. את הטלויזיה של ה- 40 אינץ´ הוא השכיל להעלים מרקע משרדו מאז הקמפיין האחרון, והחל לפתוח בהצגת תכלית ויז´ואלית מ-ה-מ-מ-ת (רולטה, נקניקיות מעושנות ואפילו אזיקונים על כל פושע ועבריין נמלט שלא יבוא). רק אל תגידו שהוא אינו דואג למעמד הביניים, הרי הוא דוגמא אישית לאחד כזה שנתון במעמד זה. בנוסף להיבט זה, הביט לנו טומי הנחמד בבלבול מוחלט את משנתו לגבי ההרכב של הממשלה שהוא רואה בחזונו, שמשוואתה הישנה היא כדלהמן: ליכוד+עבודה+ש"ס= אין פתרון לכן טומי הידען יפתור לנו אותה כמו שצריך: ליכוד+עבודה+שינוי= אחדות חילונית. וגם מדיניות שפויה, וגם כלכלה שפויה, וגם ננהיג נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת, לכל מאן דכפי. וכן, כל זה תחת 3 מרכיבים מנצחים אלו. ושמישהו יעז לפקפק בתקוות הסרק של טומי הידען, סבינו המהולל. העסק ממש התחמם ונהיה רציני כשהגיעה התעמולה של האיחוד הלאומי, כשכל נבחרת המאפיה הוצגה בפנינו באופן מלאכותי ומעניין. אביגדור ליברמן בקצה השולחן, ועוד אחת (אישה!!) שהצליחה להידחף איכשהו לתחתית הרשימה ולרחף ליד השולחן, תוך כדי שליחת עיניים למטה ומלמול דברי הצגה רשמיים שמציגים את חבריה למפלגה. יופי, ומה תפקידך במאפיה, ילדונת? המפד"ל אכזבו אותי מעט, עלי לציין. אמנם שוב הוכיחו, לי בכל אופן, כי את הסינגל הם תמיד לוקחים כל בחירות בהליכה, אבל למה הפך הכושי עורו? מדוע אפי איתם היה מוכרח לתאר בפנינו כיצד הוא אוהב לראות ניצנים ירקרקים פורחים בין רגבי האדמה, מעלים דמעות של התרגשות בעיניו, בעוד תולעות משי קטנטנות וחמודות עולות ומתחילות לכרסם בעלים הצעירים? אפילו שמעון פרס לא רכרוכי עד כדי כך. אח"כ הראו לי תמונות נשכחות ממלחמת המפרץ הקודמת (הייתי בן חמש אז, אח- נוסטלגיית ילדות!) בכיכובו המאיים ומזהיר של המרן עובדיה, שתחת גיבוב מונוטוני-סנטוני משהו, קרא לכולם להצביע עבור ש"ס. ומדוע? כי הוא ה´, "מי לה´-אלי", ולמה אם תוסיפו להתעקש? כי ככה. כי אתם רגילים לכך, וככה ה´..אההה..עובדיה..אוהב אתכם. אבל למה לא היתה מתרגמת לידו?...אההה....סליחה, מתרגם.. אח"כ כבר התקשיתי לעקוב אחר המשדרים כשמצנע התעקש להופיע שוב על המסך ולספר לנו כיצד בזכותו (כן כן, בזכותו!!) חיפה מהווה דוגמת מופת לקיום הדדי נפלא ומשובב עיניים בין יהודים לערבים. רק חבל שאף אחד לא טרח להזכיר לו כי השכונות בחיפה מחולקות ושונות ביניהן בצורה ניכרת באופי דמוגרפי-אתני. וזאת עוד מבלי להזכיר ולשבח את האטרקציות הנפלאות בעיר (הכרמלית, למשל) ואת פצצות הזמן המתקתקות שהוקמו בוועדה שבראשותו. אך הפגנתי יכולת סיבולת גבוהה, ובל"ד וחד"ש הכניסו אותי היישר לסרט דרמה קורע לב של אימהות בוכיות. מה אומר ומה אדבר, זה היה כ"כ אותנטי ובעל מסר כ"כ דינאמי ורועם. כנראה שכבר את המצע שלהן ייקחו המפלגות הללו עימן לקבר. אח"כ יו"ר יהדות התורה הפגין לנו את יכולותיו המופלאות של המשפך שלו בזמן אמת, תוך כדי לחישות מוזרות כי בלי ציביון יהודי המדינה שלנו היא סתם מדינה. בחייאת, חדל דיבורים, רוצים עוד פעם משפכים. שרנסקי הביא לנו בעלייה, בלי טראנס-טכנו קצבי ומרנין בנוסח ה- MVD. בעסה איתו. כמו כל אסירי ציון לשעבר. בשלב הבא כבר הבטתי בשעון וקיללתי בקול רם על אובדן הזמן, ואת שאר המפלגות לא הספקתי לראות. לא נורא. יש עוד מספיק ימים, עד שתתחיל התעמולה הגדולה מכולן: ישראל נגד תושביה. יום נעים לכולם.