משבר

[שריטה 86]

משבר

סיפור שלי ארוך אך אנסה לקצר. אני בת 28 נשואה מגיל 18
לצערי כאילו נגררתי לתוך נישואין אף אחד לא שאל אותי. הבחור
שהוא הראשון שלי מן הסתם קבע עובדה ואני מטומטמת זרמתי
היה לנו קשה בהתחלה אבל החיים עברו שנה ועוד שנה. וככה הגענו ל 10 שנים כמעט.
במהלך 10 שנים עבדתע לפרנסתי אחר כך למדתי מקצוע והתחלתי לעבוד
במקצוע ועובדת כבר 4 שנים ומרוצה מאוד. לאחרונה חשה פספוס גדול
שלא חוויתי כל מה שאנשים בגילי חוו לא שירתתי בצבא לא יצאתי
לדייטים כלום. פשוט הייתי חיה בשביל מטרה מסויימת עבודה לימודים.
אני חשה תסכול גדול מאוד ביחסים ופספוס ענק. בעל שלי מאוד אוהב
אותי אך אני מרגישה שאהבה נעלמה.....מתחילים איתי הרבה אני נראת טוב מאוד
מצד אחד מפחדת שאולי אעשה טעות אם נפרד ואני לעולם לא אפגוש
בן אדם שבאמת יאהב אותי.. מצד שני מרגישה מטוסכלת מאוד מרגישה שחייבת חופש
חופש פשוט מאוד!!!
אין לנו ילדים עדיין. אני בת 28 הוא בן 38
מרגעשה זוועה ולא יודעת מה לעשות אם אני אשאר בנישואין
זה אומר לנצח לשכוח הכל ותמיד לחיות עם ההרגשת פספוס!
וזה קשה! אנא עזרו לי גם משפחה פשוט תהרוג אותי אם אעשה צעד של פרידה!

 

[roeyco1]

לדעתי

אני רוצה להיות זהיר עם ההמלצה "להתגרש" כי זה באמת יהיה חובבני מצידי או מכולנו מבלי להכיר קצת יותר לעומק את הנסיבות הספציפיות שלך, ועד כמה את אוהבת אותו אם בכלל.

למרות זאת האינטואיציה שלי היא שאת בהחלט צריכה לשקול את האופציה הזו ברצינות ומה שאני יכול להיות יותר נחרץ לגביו זה:
להתעלם מהמשפחה - זה שהם יכעסו או יתאכזבו לא יכול בכלל להוות שיקול אצלך בהשארות בנישואין לא טובים.

את בעיקר צריכה לברר עם עצמך, אולי בעזרת פסיכולוג שגם מתעסק בטיפול זוגי (אבל לדעתי תלכי אליו לבד לפחות במפגשים הראשונים ואולי גם אחר כך), האם את באמת לא רואה את עצמך איתו לטוח ארוך, לא אוהבת אותו וכו'. תבדילי כמובן בין פרפרים של התרגשות מגיל 18-19 לבין אהבה. פרפרים תמיד נעלמים יחסית מהר אחרי כמה חודשים של זוגיות. זה לא אומר שאין אהבה. אבל אם את מרגישה שהאהבה שלך כלפיו נעלמה ויש א-סימטריה גדולה מדי לתיקון ביחסים, אז לדעתי תשקלי ברצינות גירושין.

אני רוצה להיות נחרץ בעוד דבר אחד שאסור שיהווה אצלך שיקול בקבלת ההחלטה לכאן או לכאן וזה "אולי אעשה טעות אם נפרד, ועולם לא אפגוש בן אדם שבאמת יאהב אותי". אני מבטיח לך, אבל ממש משוכנע, שאם את בת 28 , ללא ילדים, משכילה, עם עבודה סבירה (ואני אפילו מתעלם מ"נראית טוב ומתחילים איתי" שבטח לא יזיק), שאת תמצאי עוד יותר מבנאדם אחד בחיים שלך שיאהב אותך והרבה. ומה שחשוב - את כנראה תמצאי מישהו שאת באמת תאהבי אותו בחזרה שזה לא פחות חשוב.אני מכיר את חוויית הפספוס הזו ממקום אישי שלי עם סיפור דומה. אם זה היה רק זה, עוד הייתי עדין יותר במסקנות, אבל כנראה שהבעיה העיקרית היא לא רק תחושת הפספוס אלא תחושת חוסר האהבה שלך כלפי בן זוגך. ואת זה לא תמיד ניתן לתקן.

 

[מריוס זכריה]

 

[מריוס זכריה]

לדעתי

תחושת הפיספוס כנראה לא תיעלם.
תחושת הבחירה שלך כנראה לא קיימת - את לא מרגישה שבגיל 18 בחרת.
כנראה שהקשר מונע ממך להתפתח.
זה לא שאם תתגרשי, אז אוטומטית תתפתחי, אבל אם לא תתגרשי, יהיה לך כנראה יותר קשה.
אפשר כמובן להתפתח בתוך קשר זוגי מונוגמי, אבל צריך שתהיה שם - לאו דווקא אהבה - אבל בעיקר תחושה שזה קשר נכון, תחושה פנימית שאומרת שהוא הגבר שלך, קבלה של המצב וגם שמחה. אם אין את כל אלו, אז בשפת יומיוםפ אנחנו אומרים: אין אהבה. אין בשביל מה להיות.

מה אני ממליץ? ברור שאני ממליץ קודם כל על תהליך טיפולי, עם פסיכולוג/ית, או טיפול אלטרנטיבי, או סדנאות, או מה שלא יהיה.

אלא שאני חושש שאת לא שם כרגע - וחבל. עדיף קודם לעשות תהליך עם עצמך לפני שתקחי החלטות גורליות.

אבל אם לא, אז אל תחששי לקחת את ההחלטות.

---

נושא המשפחה מטריד. אני לא יודע אם את באה מחברה ליברלית, או שמא מחברה מסורתית דתית/חרדית/מוסלמית/נוצרית/אחרת, ששם יש נורמות הרבה יותר קשיחות. כך או אחרת, (1) המשפחה לא צריכה לעצור אותך (2) את צריכה לעשות לעצמך הרבה פוליטיקה - הסברה, קואליציות, "עסקאות" - בתוך המשפחה כדי שזה יעבור בשלום.

 

[גארוטה]

אני חושבת

שאת צריכה רגע לעצור ולשאול את עצמך מספר שאלות לא פשוטות למה באמת את מרגישה
תחושה של פספוס ואל תבחרי בתשובה הקלה ביותר, זאת שציינת, כי לא בהכרח זו התשובה הנכונה.

מה זה "כאילו נגררתי"? הכריחו אותך או רצית והיום את מתחרטת?
למה את מתחרטת? רע לך איתו או רע לך עם עצמך?
אם תעזבי אותו יהיה לך טוב יותר? תגשימי את עצמך? תעשי דברים שהיום את לא יכולה?
הוא עוצר/מונע ממך משהו או שאת זו שמונעת מעצמך?
מה בזוגיות הזו מונע ממך להרגיש חופשיה?

ממה שכתבת נקרא שאין לך מילה רעה להגיד על בעלך. לא כתבת שהוא מונע ממך ללמוד, להתפתח לחיות, להתקדם.
לי נראה שפשוט יש לך בעיה עם עצמך והכי קל לך להשליך את זה על הנישואים המוקדמים שלך.
גם אם תפרדו, לא תחזרי לגיל 18 ולא תחווי את החוויות שאת מרגישה שפספסת. תחווי חוויות אחרות של בחורה בת 28, גרושה
שיוצאת לעולם הפנויים פנויות ממקום אחר. זה לא רע וזה יכול להיות גם נפלא, רק לזכור שזה לא ימלא את תחושת הפספוס,
אלא יהיה משהו אחר לגמרי.

 

[Eti534]

//..

 

[גברת מנוסה]

 

[שילה1]

משבר-יש לי תחושה ותקני אותי,כי את שייכת לעדה

בה מערכת יחסים בין שני המינים חייבת להסתיים או להוביל לנישואין,וטוב שהגבר מבוגר יותר.אכן?
ובכלל-הבדל גילאים בין נערה בת 18 וגבר בן 28-גדול מאוד,וזו התחלה לא טובה.
מה אני מציעה.כהתחלה-טיפול שלך כדי להבין איך ומה.אם אפשר,מה שקשה להאמין,לשלב את בעלך בסיפור.
בשלב זה-לא לחשוב על ילדים.
ובעצם-אין ילדים ואוליי כדשאי לך להתיעץ עם עו,ד ולשקול גירושין בהסכמה?אפילו שזה נשמע לך כעת ממש רע....

 

[מבקר גבולות]

החלטה בלתי נמנעת

תראי, את מדברת על עצמך ועל התסכולים שלך, אבל בואי נדבר רגע על בעלך. לי ברור שהתסכול ותחושת הפספוס שלך עמוקים מאוד ולא ייעלמו סתם כך, אלא אפילו ילכו ויתגברו עם השנים.

התסכול הוא אמיתי וחזק ואני מנחש שהוא לא אוטומטי. כלומר, הוא בהחלט קשור ביחסי הזוגיות שלך. אני מנחש שבעלך הוא אדם דעתן ודומיננטי ואת ה"צייתנית" בזוגיות הזו, מה שהתאים אולי לגיל 18. אבל כיום אחרי שהתבגרת, התפתח, גם אישיותית וגם מקצועית, התפקיד שלך כבר לא מתאים למידותייך, וקשה עד כדי בלתי אפשרי לשנות את בסיס היחסים ביניכם.

נשאלת השאלה ההפוכה - אם את רוצה בטובתו של בעלך. נראה לך שמגיע לו להיות נשוי לנצח לאישה שלא אוהבת אותו באמת, שחולמת כל לילה על פרידה? אני בטוח שאם היו שואלים אותו אם הוא רוצה להישאר בנישואים לאישה שלא רוצה אותו, הוא היה מעדיף שלא.

לכן לדעתי, כשאין ילדים בתמונה, ואני מבין שמקצועית וכלכלית את לא במצב רע, אני לא רואה שום סיבה (חוץ מפחד משינוי) למשוך את ההחלטה הבלתי נמנעת.

המשפחה שלך (לפי הכתיבה אני מניח שאת מחבר העמים) לא באמת יהרגו אותך. אולי בהתחלה לא יקבלו את זה, אבל אם תהיי נחושה בלי היסוסים, אני מניח שהם יקבלו את החלטותייך.

 

[סטנגה Joe]

מי היום במשמרת?

כמו שאת מציגה את זה את מחפשת אישור לבגוד.
זאת אחת מהאפשרויות על השולחן.

מצד שני את יכולה לשבת איתו ולנסות ולראות איך משפרים עניינים.

 

[שירה190]

תחושת הפספוס לא תעלם

לצבא לא תלכי ורווקה בגיל 22 כבר לא תהיי גם אם תתגרשי.
מה שמטריד זה התסכול וחוסר האהבה עליהם את כותבת. מציעה שתלכי לטיפול ושם תבדקי עם עצמך איך להתגבר על החששות ומה את באמת רוצה.
הפחד משינוי מובן, אבל אני מניחה שהמשפחה לא באמת תהרוג אותך. יהיה הרבה יותר קשה להפרד כשיהיו לכם ילדים.

 

[אייבורי]

משבר אישי

לפעמים אדם עומד ועושה חשבון נפש
אבל יש נטיה, לא מוצלחת, להסיר אחריות
מה גם שחסרות לך מטרות בחיים.
שהרי מטרת נישואים השגת, מטרת עבודה השגת
המטרה הבאה, הורות.
ופה את עושה חשבון נפש אם הבן זוג הנוכחי יקח אותך ליעד

אז נסקת על הכנפיים שלו, קחי אחריות על חייך
ותראי אם את מסוגלת לעוף לבד

 

[אדונשוי]

או שתמצאי מאהב או שתתגרשי

או שתשארי בחרא שלך כמו שאת היום.
רק החרא הזה יגדל שיהיו ילידים והתחייבויות.
סביר להניח שנכנסת לחרא הזה בגלל ה"תרבות" שגדלת עליה והיום שאת עצמאית את יכולה לצאת משם.

 

[ivgy1980]

אולי תדברי עם בעלך על הפחדים שלך?

אולי הוא יביא לך פתרון מקורי? בשביל מה יש לך אותו?
למי שאין, צריך להחליט לבד. לך יש חבר, בן זוג, בעל...