משבר נוראי
לא יודעת מאיפה להתחיל... מזוגיות חזקה תשוקתית ומדהימה התדרדרנו לשפל שאני מתביישת להתחיל לתאר. נשואים 5 שנים עם שני ילדים. אני חושבת שהמשבר העמוק התחיל ממש בתחילת ההריון השני שלי. היינו אחרי תקופה קשה במהלכה התרחקנו כי אני חוויתי אבדן קשה כשאבי הלך לעולמו במקביל ללידת הבן הבכור. בעלי התקשה לתמוך והתרחק ממני מאד כי לא הייתי כיפית כשהייתי באבל כבד שנמשך כחצי שנה. לאחר מכן התאוששנו קצת אבל ההבנה שהאדם שמולי לא ידע לעודד או לתמוך אלא רק חשב על עצמו כל הזמן הזה לא הרפתה ממני. ואז כשנכנסתי להריון השני היה לנו ריב קשה שבבסיסו היה נעוץ באותו עניין - אני הרגשתי חוסר התחשבות מוחלט שלו בי, הוא רק חשב על עצמו. הוא מנגד טען שזה הפוך. האמת כרגיל כנראה איפשהו באמצע. יצאנו, ואני הרגשתי זוועה בגלל ההריון. הוא התעצבן שיצטרך לחתוך מוקדם מהפסטיבל בו היינו ולא דיברנו הרבה זמן. מאז, ועד היום (שנה) אנחנו לא מתאוששים. הוא החל להתעצבן באלימות, לזרוק דברים, לקלל קללות איומות. בכל פעם שאני מנסה לדבר הוא מאבד סבלנות ובשנאה ועצבים דורש שאשתוק ולא אציק. אני מנסה לדחות את הדיבור לזמן אחר כשיירגע אבל הוא לא באמת מקשיב, תמיד שקוע בתחביבים שלו ולא באמת עושה מאמץ לעמוד בהסכמים שלנו שאנחנו מסכימים עליהם כדי להציל את הנישואין. כשמשלימים הוא יגיד שאוהב אותי ושלא התכוון למה שאמר אבל אני כבר לא מאמינה לו. כשכועס הוא אומר שהדברים החיוביים שאמר היו רק כדי להשתיק אותי. שלא מתגרש רק בגלל הילדים. שאמות. שאני זונה וכלבה. ולמה? כי אחרי שביקשתי שינסה לקלח את הילד בלי דמעות, שינסה דרך אחרת ככה שלא תהיה היסטריה הוא חטף קריזה ודרש שאשתוק ואני אמרתי לא. התעקשתי שידבר איתי הפעם שנחליט יחד על דרך פעולה. הוא לא מסוגל לשמוע אותי, אין לו סבלנות אלי, אבל כשאני מציעה טיפול או פרידה כי כלו כל הקיצין הוא מסרב. רק רוצה שקט ואז כאילו חוזר להתנהג רגיל כאילו כלום. אני סובלת, הילדים רואים ממנו יחס זוועתי כלפי, והסיבה היחידה שאני לא מתגרשת היא שאני לא יכולה לסבול את המחשבה שהילדים יהיו בלעדי חצי מהזמן. הוא לא אבא טוב ואני לא סומכת עליו, שלא לומר שספג בביתו אווירה דומה בין הוריו ואביו הנחיל לו את התקפי הזעם ותקף את אמו. על טיפול כמובן אין מה לדבר כי הוא לא מוכן. עברתי טיפול אישי שחיזק אותי מאד אבל כאמור ילדיי הקטנים בני שלוש ושנה, לא צריכים לעבור את זה ולכן אני נשארת. השאלה היא אם יש למישהו עצה פרקטית לשיפור המצב. אולי איזו טכניקה איך לפחות להרגיע את הרוחות מול הילדים. תודה לכל מי שהגיע עד הלום
לא יודעת מאיפה להתחיל... מזוגיות חזקה תשוקתית ומדהימה התדרדרנו לשפל שאני מתביישת להתחיל לתאר. נשואים 5 שנים עם שני ילדים. אני חושבת שהמשבר העמוק התחיל ממש בתחילת ההריון השני שלי. היינו אחרי תקופה קשה במהלכה התרחקנו כי אני חוויתי אבדן קשה כשאבי הלך לעולמו במקביל ללידת הבן הבכור. בעלי התקשה לתמוך והתרחק ממני מאד כי לא הייתי כיפית כשהייתי באבל כבד שנמשך כחצי שנה. לאחר מכן התאוששנו קצת אבל ההבנה שהאדם שמולי לא ידע לעודד או לתמוך אלא רק חשב על עצמו כל הזמן הזה לא הרפתה ממני. ואז כשנכנסתי להריון השני היה לנו ריב קשה שבבסיסו היה נעוץ באותו עניין - אני הרגשתי חוסר התחשבות מוחלט שלו בי, הוא רק חשב על עצמו. הוא מנגד טען שזה הפוך. האמת כרגיל כנראה איפשהו באמצע. יצאנו, ואני הרגשתי זוועה בגלל ההריון. הוא התעצבן שיצטרך לחתוך מוקדם מהפסטיבל בו היינו ולא דיברנו הרבה זמן. מאז, ועד היום (שנה) אנחנו לא מתאוששים. הוא החל להתעצבן באלימות, לזרוק דברים, לקלל קללות איומות. בכל פעם שאני מנסה לדבר הוא מאבד סבלנות ובשנאה ועצבים דורש שאשתוק ולא אציק. אני מנסה לדחות את הדיבור לזמן אחר כשיירגע אבל הוא לא באמת מקשיב, תמיד שקוע בתחביבים שלו ולא באמת עושה מאמץ לעמוד בהסכמים שלנו שאנחנו מסכימים עליהם כדי להציל את הנישואין. כשמשלימים הוא יגיד שאוהב אותי ושלא התכוון למה שאמר אבל אני כבר לא מאמינה לו. כשכועס הוא אומר שהדברים החיוביים שאמר היו רק כדי להשתיק אותי. שלא מתגרש רק בגלל הילדים. שאמות. שאני זונה וכלבה. ולמה? כי אחרי שביקשתי שינסה לקלח את הילד בלי דמעות, שינסה דרך אחרת ככה שלא תהיה היסטריה הוא חטף קריזה ודרש שאשתוק ואני אמרתי לא. התעקשתי שידבר איתי הפעם שנחליט יחד על דרך פעולה. הוא לא מסוגל לשמוע אותי, אין לו סבלנות אלי, אבל כשאני מציעה טיפול או פרידה כי כלו כל הקיצין הוא מסרב. רק רוצה שקט ואז כאילו חוזר להתנהג רגיל כאילו כלום. אני סובלת, הילדים רואים ממנו יחס זוועתי כלפי, והסיבה היחידה שאני לא מתגרשת היא שאני לא יכולה לסבול את המחשבה שהילדים יהיו בלעדי חצי מהזמן. הוא לא אבא טוב ואני לא סומכת עליו, שלא לומר שספג בביתו אווירה דומה בין הוריו ואביו הנחיל לו את התקפי הזעם ותקף את אמו. על טיפול כמובן אין מה לדבר כי הוא לא מוכן. עברתי טיפול אישי שחיזק אותי מאד אבל כאמור ילדיי הקטנים בני שלוש ושנה, לא צריכים לעבור את זה ולכן אני נשארת. השאלה היא אם יש למישהו עצה פרקטית לשיפור המצב. אולי איזו טכניקה איך לפחות להרגיע את הרוחות מול הילדים. תודה לכל מי שהגיע עד הלום