מרתון, 21 ראשונים
מרתון.
המרתון שלי חייב להיות קצת שונה.
כי ככה אני.
תמיד הייתי בכושר טוב. יכולת טבעית, ילדות קיבוצית עם כדור או "שישה דגלים", וקצת אימונים, בשביל הצבא.
החלטתי לרוץ מרתון. מה כבר יכול להיות.
זה כמו מסע. זה מתחיל, עושים את זה ובסוף זה נגמר. רק שהפעם, הכל בריצה.
תוך כדי האימונים, הבנתי שהמרתון שלי, חייב להיות קצת שונה.
למרות שאני גר בגן עדן: מימין שדות רחבים של העמק הכי טוב ומשמאל הרים ירוקים - הוא יהיה בחדר הכושר. על המכשיר המכונה "הליכון".
למה? כדי לענות את הנפש. כדי להתמודד עם משהו אחר, כדי להוכיח. כדי כל מיני דברים.
קניתי כמה תמרים בזול – במקום כמה ג'לים יקרים.
הכנתי משקה איזוטוני: מיץ תפוזים עם מלח שולחן, זול – במקום משקה יקר מחנות ספורט.
לבשתי חולצה מהטירונות בדובדבן, בת 18 בערך, במקום חולצת "דרייפיט" יקרה.
על דבר אחד לא וויתרתי, יש גבול – על המוסיקה.
הכנתי לי רשימת שירים, והם ילוו אותי במהלך ה 42.2 הקילומטרים הבאים. זהו.
התחלתי לרוץ עם Solomon's song של Clive palmer . הרקע העגום, קודר ושקט של השיר הזה, היה הדבר הנכון ביותר בשבילי. לא כניסה סוערת לריצה, אלא חדירה מתונה לתוך מסע ארוך, מאיים. מסע בו הרבה חששות. החלק החשוב כרגע – אווירה. עולם חדש מתחיל בשבילי.
הזמן עובר, גם הקילומטרים הראשונים. בשלב זה אין עוד טיפת מאמץ, אני משתדל לשרוף את הזמן, פשוט להתעלם מהכל בתקווה שהזמן יעבור מולי והקילומטרים מתחת לרגליי.
moving של Kate bush מופיע ומסמן לי שאני לקראת הרבע הראשון של המסע. פסיכולוגית, 10 ק"מ זה בשבילי שטויות, ואני אומר לעצמי שעוד 10 קלילים כאלה, אני בדיוק בחצי, ואז מה שיש לעשות זה רק חצי מרתון, שזה ממש חפיף בשבילי. ככה אני מרמה את עצמי. זה עובד.
אני יודע שנהוג לחשוב, ש"צריך לרוץ עם מוסיקה קצבית". לא אני. אני צריך שירים שעושים לי את זה, איפשהו בין הבטן ללב.
יהורם גאון עם סימני דרך גורם לי להתרגש. ההתרגשות הזאת זורקת לי אנרגיה, למרות שכרגע לא צריך. אני מטייל את המסע הזה בינתיים. ההתענגות על השיר הזה, משכיחה לגמרי את העובדה שאני רץ. אני פיזית על מכשיר הריצה, אבל אני בעצם במקום אחר.
Flauto staccato בביצוע של קלוד סיבלי, זה קטע חליל מדהים. כשאני שומע את זה, כל מה שיש לי בתוך הגוף משתפר, ואני מאושר.
חילקתי את רשימת השירים שלי לקבוצות. סוג של איטיים רגועים בהתחלה, אח"כ כאלה שאני אוהב ויש בהם נגיעות אנרגייה.. בהמשך רוק טוב שמרגש אותי ועל ההמשך נדבר בהמשך. הקטע הזה של החליל מגיע כל בערך 35 דקות... ככה אני יודע איפה אני בתוך הריצה, פחות או יותר, וזו גם זריקת מוטיבציה שכזו.
הכאב ברגל שמאל הגיע. כמה חששתי ממנו.
הגעתי לריצה עם כאב. קיבלתי אותו אחרי ריצת 34 ק"מ שלושה שבועות קודם.
מה עכשיו? להיכנע לכאב ולהפסיק? לא בא בחשבון.
להוריד מהירות ולרוץ כמו אחותי הקטנה? גם לא.
צריך להתמודד. אבל זה מפחיד.
יש לי עוד 30 ק"מ לחיות עם זה... ואם שני ק"מ לפני הסוף העסק שם מתפוצץ לי ואני קורס? מחשבות קשות מטרידות אותי ומוסיפות לי משקל שרק מפריע. אני חייב למצוא דרך שבה אני גם ממשיך, וגם מסיט מעט את הריכוז מהכאב למשהו אחר.
אני מתחיל בדמיון מודרך ומדמיין את הכאב כמו הכיריים בבית – כשהכאב הוא כרגע הגז הקטן ביותר שיש לנו, על האש החלשה ביותר שיש. עם זה אפשר לחיות. ברוך הבא כאב, אתה קטן, ככה אני מדמיין אותך, וככה זה יישאר.
ז'אק ברל נמל אמסטרדם. כירת הגז מפנה מקום אל השחקן המוכשר, הזמר האדיר, אמן המימיקה והאיש שכולו כריזמה. אני רואה אותו מולי.
איזה כיף, מתחילים השירים הטובים !!
The move – blackberry way.
The collectors – sheep on the hill side.
Black autumn – roy cuchanan
Jon lennon – god.
אוי אלוהים, איך שאני אוהב את השיר הזה ורק שהוא לא ייגמר לי לעולם. אני זורק עין על לוח המכשירים, מבין שעוד דרך ארוכה לפני, ודוחף תמר לפה.
כל ככה וככה זמן, חשוב לתת לגוף דלק. ככה זה כשעובדים למרחקים ארוכים...
אני נהנה מהטעם ומוצץ את הסוכר, יודע שעוד רגע מגיע החלק הפחות נעים.
משקה איזוטוני.. בעברית? הגוף צריך מלח. אפשר לקבל חזרה את המלח שאיבדנו, בכדורי מציצה, במשקאות מיוחדים ואפשר לשים כפית וחצי מלח שולחן בתוך מיץ תפוזים, ולקוות שזה יצליח לרדת בגרון.
עם להקת Love, signed d.c., אני מסיים עוד קטע ובינתיים, מרגיש ממש טוב. פשוט נהנה מהריצה. הקיר הלבן שמול הפרצוף שלי, לא מפריע לי. אין לי צורך בנוף (לפחות לא הפעם, אני כבר כ"כ מוכן למצב הזה, שהקיר הוא קיר, והמוסיקה והחזיונות שבאים איתה – הנוף שלי)
אושיק לוי הוא הבא בתור, שר לי את "הבכי". אני יכול לבכות אם אני רוצה.
בזמן מאמץ גופני, לא רק השרירים עובדים. גם הנפש.
אני מגיע למצב "ערום", ללא מסיכות, מצד אחד, ולפעמים, בצד השני, קשוח וקוצני, רע, גיבור לרגע, ושוב, איש רגיש, עדין, שמבקש געגוע. הגוף והנפש – שניהם יחד עובדים, אני יכול לתזמן את המחשבות שלי ולהגיב בהתאם.
נירה גל, בביצוע שהוא הכי טוב בעיניי ל"עוד חוזר הניגון". שמתי את זה בכוונה עכשיו. זה באמת, אבל באמת, מרים אותי.
(אבל לא צריך, אני בשלב הזה של הריצה, משייט על טייס אוטומטי, נהנה מכל רגע, ולא מפעיל שריר אחד מיותר. אולי כן, את זה שחושב על הכאב המטריד ברגל. הרגל כואבת. אבל כוס אמא שלה, שתכאב)
אני שותה, אוכל תמר, וכבר מרגיש שעברתי דרך. החולצה רטובה לגמרי.
עכשיו זה סופרטראמפ – a soapbox opera. למה, כי זה יפה. ושיר יפה, רץ איתך.
מיד אח"כ – "הלהקה" the night they drove old Dixie down. בתור מתופף בתיכון... לבון הלם הוא גיבור. עוצם עיניו, שר מהלב ומכאב, ומתופף. אז מה זה לרוץ כמה ק"מ מסכנים?
המחשבות שלי רצות בין פנים של אנשים אהובים לבין מחשבות על הצבא ואולי גם כמה דברים שקרו שם. מחשבות על העבודה. ההוא. ההיא. למה ככה. מה היה צריך. ומין תקליט עם שריטה שנוגע וחוזר לאותה נקודה. והנקודה היא לנסות ולצייר קלסתרון של מישהו שאני רוצה לראות, ולא מצליח.
אריאל זילבר. תן לי כוח.
אם יש בעולם כוח עליון, אז הוא בתוכי כרגע – ואני מרגיש בלתי מנוצח, אף אחד בעולם לא יכול עלי ואם לא הייתי מתפדח מעצמי הייתי צורח ופשוט מוציא החוצה את כל מה שעצור בי. אני פשוט מתרגש כשאני שומע את השיר הזה ואני גם נזכר שפעם ראשונה ששמעתי אותו היתה כשהייתי ילד קטן, סביב גיל שש.
אני בתוך מערבולת רגשית. והצצה בשעון הדופק שלי, מאשרת את זה. למרות שאני קצת מעל מה שאני רוצה מבחינת הדופק, היום אין משחקים של שמירה על דופק בתוך התחום המוגדר. אני יודע מה אני יכול, יש תוכנית, ואני פשוט עושה אותה. ואם הלב רוצה לתת קצת יותר? סימן שאני איש טוב.
Yo yo ma מנגן את ecstasy of gold. אני חושב שדמעות עדינות מטשטשות לי מעט את הראייה. בקטע הזה אני רואה את "סזאר", כלב התקיפה שלי מהימים ששרתתי בימ"מ. אני רואה אותו רץ בשדה, בסוג של דהרה. בהילוך איטי. אני רואה אותו. אני יכול להרגיש אותו. אני יכול להריח אותו. ואני לא יכול שלא להיות עצוב. זה כבר כמה שנים שאני לא שם וגם כמה שנים שהוא לא שם.
מרתון.
המרתון שלי חייב להיות קצת שונה.
כי ככה אני.
תמיד הייתי בכושר טוב. יכולת טבעית, ילדות קיבוצית עם כדור או "שישה דגלים", וקצת אימונים, בשביל הצבא.
החלטתי לרוץ מרתון. מה כבר יכול להיות.
זה כמו מסע. זה מתחיל, עושים את זה ובסוף זה נגמר. רק שהפעם, הכל בריצה.
תוך כדי האימונים, הבנתי שהמרתון שלי, חייב להיות קצת שונה.
למרות שאני גר בגן עדן: מימין שדות רחבים של העמק הכי טוב ומשמאל הרים ירוקים - הוא יהיה בחדר הכושר. על המכשיר המכונה "הליכון".
למה? כדי לענות את הנפש. כדי להתמודד עם משהו אחר, כדי להוכיח. כדי כל מיני דברים.
קניתי כמה תמרים בזול – במקום כמה ג'לים יקרים.
הכנתי משקה איזוטוני: מיץ תפוזים עם מלח שולחן, זול – במקום משקה יקר מחנות ספורט.
לבשתי חולצה מהטירונות בדובדבן, בת 18 בערך, במקום חולצת "דרייפיט" יקרה.
על דבר אחד לא וויתרתי, יש גבול – על המוסיקה.
הכנתי לי רשימת שירים, והם ילוו אותי במהלך ה 42.2 הקילומטרים הבאים. זהו.
התחלתי לרוץ עם Solomon's song של Clive palmer . הרקע העגום, קודר ושקט של השיר הזה, היה הדבר הנכון ביותר בשבילי. לא כניסה סוערת לריצה, אלא חדירה מתונה לתוך מסע ארוך, מאיים. מסע בו הרבה חששות. החלק החשוב כרגע – אווירה. עולם חדש מתחיל בשבילי.
הזמן עובר, גם הקילומטרים הראשונים. בשלב זה אין עוד טיפת מאמץ, אני משתדל לשרוף את הזמן, פשוט להתעלם מהכל בתקווה שהזמן יעבור מולי והקילומטרים מתחת לרגליי.
moving של Kate bush מופיע ומסמן לי שאני לקראת הרבע הראשון של המסע. פסיכולוגית, 10 ק"מ זה בשבילי שטויות, ואני אומר לעצמי שעוד 10 קלילים כאלה, אני בדיוק בחצי, ואז מה שיש לעשות זה רק חצי מרתון, שזה ממש חפיף בשבילי. ככה אני מרמה את עצמי. זה עובד.
אני יודע שנהוג לחשוב, ש"צריך לרוץ עם מוסיקה קצבית". לא אני. אני צריך שירים שעושים לי את זה, איפשהו בין הבטן ללב.
יהורם גאון עם סימני דרך גורם לי להתרגש. ההתרגשות הזאת זורקת לי אנרגיה, למרות שכרגע לא צריך. אני מטייל את המסע הזה בינתיים. ההתענגות על השיר הזה, משכיחה לגמרי את העובדה שאני רץ. אני פיזית על מכשיר הריצה, אבל אני בעצם במקום אחר.
Flauto staccato בביצוע של קלוד סיבלי, זה קטע חליל מדהים. כשאני שומע את זה, כל מה שיש לי בתוך הגוף משתפר, ואני מאושר.
חילקתי את רשימת השירים שלי לקבוצות. סוג של איטיים רגועים בהתחלה, אח"כ כאלה שאני אוהב ויש בהם נגיעות אנרגייה.. בהמשך רוק טוב שמרגש אותי ועל ההמשך נדבר בהמשך. הקטע הזה של החליל מגיע כל בערך 35 דקות... ככה אני יודע איפה אני בתוך הריצה, פחות או יותר, וזו גם זריקת מוטיבציה שכזו.
הכאב ברגל שמאל הגיע. כמה חששתי ממנו.
הגעתי לריצה עם כאב. קיבלתי אותו אחרי ריצת 34 ק"מ שלושה שבועות קודם.
מה עכשיו? להיכנע לכאב ולהפסיק? לא בא בחשבון.
להוריד מהירות ולרוץ כמו אחותי הקטנה? גם לא.
צריך להתמודד. אבל זה מפחיד.
יש לי עוד 30 ק"מ לחיות עם זה... ואם שני ק"מ לפני הסוף העסק שם מתפוצץ לי ואני קורס? מחשבות קשות מטרידות אותי ומוסיפות לי משקל שרק מפריע. אני חייב למצוא דרך שבה אני גם ממשיך, וגם מסיט מעט את הריכוז מהכאב למשהו אחר.
אני מתחיל בדמיון מודרך ומדמיין את הכאב כמו הכיריים בבית – כשהכאב הוא כרגע הגז הקטן ביותר שיש לנו, על האש החלשה ביותר שיש. עם זה אפשר לחיות. ברוך הבא כאב, אתה קטן, ככה אני מדמיין אותך, וככה זה יישאר.
ז'אק ברל נמל אמסטרדם. כירת הגז מפנה מקום אל השחקן המוכשר, הזמר האדיר, אמן המימיקה והאיש שכולו כריזמה. אני רואה אותו מולי.
איזה כיף, מתחילים השירים הטובים !!
The move – blackberry way.
The collectors – sheep on the hill side.
Black autumn – roy cuchanan
Jon lennon – god.
אוי אלוהים, איך שאני אוהב את השיר הזה ורק שהוא לא ייגמר לי לעולם. אני זורק עין על לוח המכשירים, מבין שעוד דרך ארוכה לפני, ודוחף תמר לפה.
כל ככה וככה זמן, חשוב לתת לגוף דלק. ככה זה כשעובדים למרחקים ארוכים...
אני נהנה מהטעם ומוצץ את הסוכר, יודע שעוד רגע מגיע החלק הפחות נעים.
משקה איזוטוני.. בעברית? הגוף צריך מלח. אפשר לקבל חזרה את המלח שאיבדנו, בכדורי מציצה, במשקאות מיוחדים ואפשר לשים כפית וחצי מלח שולחן בתוך מיץ תפוזים, ולקוות שזה יצליח לרדת בגרון.
עם להקת Love, signed d.c., אני מסיים עוד קטע ובינתיים, מרגיש ממש טוב. פשוט נהנה מהריצה. הקיר הלבן שמול הפרצוף שלי, לא מפריע לי. אין לי צורך בנוף (לפחות לא הפעם, אני כבר כ"כ מוכן למצב הזה, שהקיר הוא קיר, והמוסיקה והחזיונות שבאים איתה – הנוף שלי)
אושיק לוי הוא הבא בתור, שר לי את "הבכי". אני יכול לבכות אם אני רוצה.
בזמן מאמץ גופני, לא רק השרירים עובדים. גם הנפש.
אני מגיע למצב "ערום", ללא מסיכות, מצד אחד, ולפעמים, בצד השני, קשוח וקוצני, רע, גיבור לרגע, ושוב, איש רגיש, עדין, שמבקש געגוע. הגוף והנפש – שניהם יחד עובדים, אני יכול לתזמן את המחשבות שלי ולהגיב בהתאם.
נירה גל, בביצוע שהוא הכי טוב בעיניי ל"עוד חוזר הניגון". שמתי את זה בכוונה עכשיו. זה באמת, אבל באמת, מרים אותי.
(אבל לא צריך, אני בשלב הזה של הריצה, משייט על טייס אוטומטי, נהנה מכל רגע, ולא מפעיל שריר אחד מיותר. אולי כן, את זה שחושב על הכאב המטריד ברגל. הרגל כואבת. אבל כוס אמא שלה, שתכאב)
אני שותה, אוכל תמר, וכבר מרגיש שעברתי דרך. החולצה רטובה לגמרי.
עכשיו זה סופרטראמפ – a soapbox opera. למה, כי זה יפה. ושיר יפה, רץ איתך.
מיד אח"כ – "הלהקה" the night they drove old Dixie down. בתור מתופף בתיכון... לבון הלם הוא גיבור. עוצם עיניו, שר מהלב ומכאב, ומתופף. אז מה זה לרוץ כמה ק"מ מסכנים?
המחשבות שלי רצות בין פנים של אנשים אהובים לבין מחשבות על הצבא ואולי גם כמה דברים שקרו שם. מחשבות על העבודה. ההוא. ההיא. למה ככה. מה היה צריך. ומין תקליט עם שריטה שנוגע וחוזר לאותה נקודה. והנקודה היא לנסות ולצייר קלסתרון של מישהו שאני רוצה לראות, ולא מצליח.
אריאל זילבר. תן לי כוח.
אם יש בעולם כוח עליון, אז הוא בתוכי כרגע – ואני מרגיש בלתי מנוצח, אף אחד בעולם לא יכול עלי ואם לא הייתי מתפדח מעצמי הייתי צורח ופשוט מוציא החוצה את כל מה שעצור בי. אני פשוט מתרגש כשאני שומע את השיר הזה ואני גם נזכר שפעם ראשונה ששמעתי אותו היתה כשהייתי ילד קטן, סביב גיל שש.
אני בתוך מערבולת רגשית. והצצה בשעון הדופק שלי, מאשרת את זה. למרות שאני קצת מעל מה שאני רוצה מבחינת הדופק, היום אין משחקים של שמירה על דופק בתוך התחום המוגדר. אני יודע מה אני יכול, יש תוכנית, ואני פשוט עושה אותה. ואם הלב רוצה לתת קצת יותר? סימן שאני איש טוב.
Yo yo ma מנגן את ecstasy of gold. אני חושב שדמעות עדינות מטשטשות לי מעט את הראייה. בקטע הזה אני רואה את "סזאר", כלב התקיפה שלי מהימים ששרתתי בימ"מ. אני רואה אותו רץ בשדה, בסוג של דהרה. בהילוך איטי. אני רואה אותו. אני יכול להרגיש אותו. אני יכול להריח אותו. ואני לא יכול שלא להיות עצוב. זה כבר כמה שנים שאני לא שם וגם כמה שנים שהוא לא שם.
