קשה, אנסה, בלי סדר כי אין לי כרגע
הגעתי אל החג בלי לחשוב עליו הרבה. ידעתי שיגיע אבל ניסיתי לא לחשוב.
ביום האחרון לעבודה מישהי שאלה אותי איפה אני בחג ועניתי משהו כמו "בשום מקום"
היא שאלה: מה? לבד? ואני רק הרגעתי בחיוך שזה לא חג בשבילי והכל בסדר.
זה כל הבאסה בערך, זה לא חג בשבילי, אני לא מוצאת סיבה לחגוג, אבל אני כן שומרת שבת וחג. וזה קשה. אני מאמינה באלוקים וגם בתורה שלו, אבל אין לי מישהו קרוב בעולם, או גם לא קרוב, ששומר דת באמת. בעצם אולי זה לא נכון לומר את זה, כי בכלל אין לי מישהו בעולם. וזה בגללי.
אז את החג הזה קיבלתי עם הידיעה שהוא יהיה לבד, והפעם גם עם הרגשה קשה על זה. זה כבר עצוב לי שאני ככה. זה קשה לי לרצות לדבר עם מישהו ולברוח כשאני רואה מישהו מסתכל עלי.
אז השארתי טלויזיה ומזגן, קצת אוכל וספר לקרוא.
יום אחד לקחתי אלי ילדה אוטיסטית כמה שעות.
ושאר השעות עברו בערך בלספור את השעות שנשארו.
וזה בערך כמו כל החיים, רק שבחיים יש יותר הסחות דעת.
עצוב לי.
המקום הזה שהגעתי אליו, שחייב אותי לבקש עזרה, והקלות בה קיבלתי אותה, קשים לי.
אני שונאת להיות נצרכת. ומבטיחה, לא סיפרתי הכל.
אז למה אני כזו מעוררת רחמים? זה מגעיל אותי.
אני כותבת ובוכה.
מדי פעם מרגישה שבא לי לנקות את כל החלקים האלו מהחיים שלי.
אבל כשדבר אחד נראה שמתחיל להסתדר, דבר אחר נדפק יותר.
כלום לא נפתר באמת,
וכמה שאני מנסה, מרגישה מיואשת, לא באמת מאמינה.
