רקדנית הרוח...
New member
מרכינה ראש.
לאט לאט יורד הערב.. השמיים הופכים אפורים ואני מרשה לעצב הזה שבתוכי לצאת החוצה, עכשיו "מותר לו".. וליום הזכרון לחללי צה"ל נוספו עוד קורבנות ל"כותרת", הוא גם יום הזכרון לחללי פעולות איבה או משהו כזה. כל כך הרבה סיפורים עצובים, כל כך הרבה חיים צעירים ויפים נגדעו באיבם. זה שובר לי את הלב. יש לי גוש ענק בגרון שמסרב להיעלם כבר משעות הבוקר. היום באו הורים/בני משפחה שכולים לקבל "שי" שנשלח בדואר מארגון "נפגעי פעולות איבה".. הם בכו ואני בכיתי איתם. "רוצה שיחזירו לי את החייל שלי חזרה"- אמרה לי אחת. כמה משפחות כואבות, כמה לבבות שבורים, כמה דמעות... אין סוף. אם תרשו לי רציתי להתמקד באשה אחת, אשה אחת צעירה, אמא לילדים קטנים, אשה אוהבת, מהסוג שאת אומרת עליהן "נשמה טובה". אשה שקטה, צנועה, לא מתבלטת. עם שמחת חיים , טוב לב ועדינות קורנת ממנה. האשה הזאת היתה מורה בבית הספר בגוש קטיף. בוקר אחד, היא יצאה לעבודה ולא חזרה. טיל נורה לעבר האוטובוס שבו נסעה ופילח את ראשה. היא מתה במקום. מוות מיותר, מוות מקומם, מוות מהסוג שאתה שואל עליו "למה". באשה הזאת היתה כמות של נדיבות ואיכפתיות שיכלו להספיק לעשר נשים יחד.. ואני חושבת עליה הרבה, לא רק ביום הזכרון. והיום יותר מתמיד, אני רוצה להגיד לה "נוחי על משכבך בשלום", לא שכחו אותך פה. לזכרה של מירי אמיתי, הי"ד. יום אביב ריחות לילך בין חורבות העיר שלך יום יפה לדוג בנהר בתוכי הלב נשבר שם הייתה ואינה ילדותך, אישה קטנה אנשים שאיש לא מכיר, אין אפילו בית שיזכיר ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק לאן את נוסעת? לאן את נוסעת? שנים וכלום עוד לא נמחק קחי מעיל, יהיה לך קר כסף כיס גביש סוכר אם יהיו קשים הימים הזכרי בי לפעמים ואם זה עוד מסע נואש אל הצריף אל המגרש במסילת העיר הישנה איש לא יחכה בתחנה ואם את נוסעת... מי ימתיק לילותיך מי יקשיב לבכייך מי ישמור צעדיך בדרכך לאן את נוסעת... קחי מעיל, יהיה לך קר... (אפר ואבק, יהודה פוליקר)
לאט לאט יורד הערב.. השמיים הופכים אפורים ואני מרשה לעצב הזה שבתוכי לצאת החוצה, עכשיו "מותר לו".. וליום הזכרון לחללי צה"ל נוספו עוד קורבנות ל"כותרת", הוא גם יום הזכרון לחללי פעולות איבה או משהו כזה. כל כך הרבה סיפורים עצובים, כל כך הרבה חיים צעירים ויפים נגדעו באיבם. זה שובר לי את הלב. יש לי גוש ענק בגרון שמסרב להיעלם כבר משעות הבוקר. היום באו הורים/בני משפחה שכולים לקבל "שי" שנשלח בדואר מארגון "נפגעי פעולות איבה".. הם בכו ואני בכיתי איתם. "רוצה שיחזירו לי את החייל שלי חזרה"- אמרה לי אחת. כמה משפחות כואבות, כמה לבבות שבורים, כמה דמעות... אין סוף. אם תרשו לי רציתי להתמקד באשה אחת, אשה אחת צעירה, אמא לילדים קטנים, אשה אוהבת, מהסוג שאת אומרת עליהן "נשמה טובה". אשה שקטה, צנועה, לא מתבלטת. עם שמחת חיים , טוב לב ועדינות קורנת ממנה. האשה הזאת היתה מורה בבית הספר בגוש קטיף. בוקר אחד, היא יצאה לעבודה ולא חזרה. טיל נורה לעבר האוטובוס שבו נסעה ופילח את ראשה. היא מתה במקום. מוות מיותר, מוות מקומם, מוות מהסוג שאתה שואל עליו "למה". באשה הזאת היתה כמות של נדיבות ואיכפתיות שיכלו להספיק לעשר נשים יחד.. ואני חושבת עליה הרבה, לא רק ביום הזכרון. והיום יותר מתמיד, אני רוצה להגיד לה "נוחי על משכבך בשלום", לא שכחו אותך פה. לזכרה של מירי אמיתי, הי"ד. יום אביב ריחות לילך בין חורבות העיר שלך יום יפה לדוג בנהר בתוכי הלב נשבר שם הייתה ואינה ילדותך, אישה קטנה אנשים שאיש לא מכיר, אין אפילו בית שיזכיר ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק לאן את נוסעת? לאן את נוסעת? שנים וכלום עוד לא נמחק קחי מעיל, יהיה לך קר כסף כיס גביש סוכר אם יהיו קשים הימים הזכרי בי לפעמים ואם זה עוד מסע נואש אל הצריף אל המגרש במסילת העיר הישנה איש לא יחכה בתחנה ואם את נוסעת... מי ימתיק לילותיך מי יקשיב לבכייך מי ישמור צעדיך בדרכך לאן את נוסעת... קחי מעיל, יהיה לך קר... (אפר ואבק, יהודה פוליקר)
