מרכז שיקום
קשה לי עם החזרה למוסד הגריאטרי בו היינו לפני כשלוש שנים ובו החזרנו את אמא הביתה במצב קשה לאחר שסירבנו לעשות פיום קיבה. פג. לא כך דימיינתי את החזרה. רציתי להביא את אמא לביקור למחלקה שקבעה שימיה ספורים להראות שטעו, שאמא חזרה לאיתנה, שהיא חזרה למשקלה, שהיא אוכלת מוצק, שהיא מתקשרת ונהנית במרכז יום. לא מימשתי זאת כדי לא לטרטר את אמא סתם. חזרנו, אבל למחלקת שיקום, שנחשבת טובה. ובכל זאת ההתנהלות שם מוציאה מהדעת. אמא הגיעה אחר הצהריים ביום חמישי ומאז היא היתה כמו שק תפוחי אדמה במיטה. למה? כי האחראית על כסאות הגלגלים עובדת רק חמישה ימים. היא בחדר מרוחק מעמדת האחיות. ולמעט הטיפול הקבוע, לחץ דם ומדדים, מתן ארוחות ותרופות ( ולא כל התרופות ) וכמובן החלפת הטיטול בשעות קבועות, אם יקרה משהו לאמא שלי, חלילה וחס אף אחד לא ירגיש ולא יידע. אנחנו כמובן 24 שעות צמוד אליה. בחדר שוכבת עוד אישה עם דמנציה והיא עזובה לנפשה. המראה קורע לב. האמת? שמחתי ששתיהן לא מסוגלות ללכת, אחרת בקלות יכלו לקום ולצאת לגינה הצמודה שהדלת פתוחה ולהיעלם. והזכרונות. הזכרונות מלפני שלוש שנים מציפים אותי. אפילו בבית בשנתי הם חוזרים, הקירות במסדרונות לוחשים לי, אני שומעת את רגעי הבכי שלי, והשיחות הארוכות עם טובה וזהבה וההתייעצות האם לעשות פג או לא. והשיחה עם אחותי הגדולה שאני, באופטימיות סתומה מדברת על החזרה למרכז יום... ואחותי קוטעת במציאות את הפנטזיה " ענתי אמא גוססת" והשיחות עם נתנאל, שעודד אותי להמשיך להאמין ולקוות לטוב למרות הכל, איך תיאר באוזניי איך אמא תחזור הביתה ותחזור לשבת, ולאכול ולמרכז יום ואפילו לדבר. התפילות שהתפלל יום יום למענה. כל הסיוט ההוא רודף אחרי . מפחיד אותי. אני יודעת שהמצב אחר, ושאמא תעבור שיקום שינסה להחזיר אותה כמה שניתן לתפקוד מלפני הנפילה, ושאנחנו הפעם נשמור שלא יהיו פצעי לחץ, ושלא יאונה לה רע, לפחות לא בכל הקשור למעשי אדם, או לטעויות בטיפול. אבל הזכרונות מאז פוקדים ומעיבים.
קשה לי עם החזרה למוסד הגריאטרי בו היינו לפני כשלוש שנים ובו החזרנו את אמא הביתה במצב קשה לאחר שסירבנו לעשות פיום קיבה. פג. לא כך דימיינתי את החזרה. רציתי להביא את אמא לביקור למחלקה שקבעה שימיה ספורים להראות שטעו, שאמא חזרה לאיתנה, שהיא חזרה למשקלה, שהיא אוכלת מוצק, שהיא מתקשרת ונהנית במרכז יום. לא מימשתי זאת כדי לא לטרטר את אמא סתם. חזרנו, אבל למחלקת שיקום, שנחשבת טובה. ובכל זאת ההתנהלות שם מוציאה מהדעת. אמא הגיעה אחר הצהריים ביום חמישי ומאז היא היתה כמו שק תפוחי אדמה במיטה. למה? כי האחראית על כסאות הגלגלים עובדת רק חמישה ימים. היא בחדר מרוחק מעמדת האחיות. ולמעט הטיפול הקבוע, לחץ דם ומדדים, מתן ארוחות ותרופות ( ולא כל התרופות ) וכמובן החלפת הטיטול בשעות קבועות, אם יקרה משהו לאמא שלי, חלילה וחס אף אחד לא ירגיש ולא יידע. אנחנו כמובן 24 שעות צמוד אליה. בחדר שוכבת עוד אישה עם דמנציה והיא עזובה לנפשה. המראה קורע לב. האמת? שמחתי ששתיהן לא מסוגלות ללכת, אחרת בקלות יכלו לקום ולצאת לגינה הצמודה שהדלת פתוחה ולהיעלם. והזכרונות. הזכרונות מלפני שלוש שנים מציפים אותי. אפילו בבית בשנתי הם חוזרים, הקירות במסדרונות לוחשים לי, אני שומעת את רגעי הבכי שלי, והשיחות הארוכות עם טובה וזהבה וההתייעצות האם לעשות פג או לא. והשיחה עם אחותי הגדולה שאני, באופטימיות סתומה מדברת על החזרה למרכז יום... ואחותי קוטעת במציאות את הפנטזיה " ענתי אמא גוססת" והשיחות עם נתנאל, שעודד אותי להמשיך להאמין ולקוות לטוב למרות הכל, איך תיאר באוזניי איך אמא תחזור הביתה ותחזור לשבת, ולאכול ולמרכז יום ואפילו לדבר. התפילות שהתפלל יום יום למענה. כל הסיוט ההוא רודף אחרי . מפחיד אותי. אני יודעת שהמצב אחר, ושאמא תעבור שיקום שינסה להחזיר אותה כמה שניתן לתפקוד מלפני הנפילה, ושאנחנו הפעם נשמור שלא יהיו פצעי לחץ, ושלא יאונה לה רע, לפחות לא בכל הקשור למעשי אדם, או לטעויות בטיפול. אבל הזכרונות מאז פוקדים ומעיבים.