מריבות מתישות
מה עושים עם מתבגרת עם adhd שמסרבת לשתף אותנו במה שקורה איתה
וחושבת שהיא מסוגלת לנהל את הלימודים והכל בעצמה ולמעשה לא מצליחה, למרות שכבר שחררנו ושחררנו
כדי שתתנהל יותר בעצמאות.
אין לה סבלנות לדבר איתנו מעבר לשני משפטים, אני לא מגזימה!
כשזה עובר את מכסת שני המשפטים היא מתחילה להרים את הקול ולומר שנפסיק ודי ואין לה כוח עכשיו ושמיצינו את הנושא ולמה אנחנו ממשיכים.
הענין הוא שאין אף פעם זמן טוב לדבר, כי היא תמיד חסרת סבלנות כלפינו.
ישנם ימים שאנחנו כמעט לא מדברים, כדי להניח לה לנפשה. גם אז, היא בתחושה שאנחנו "חופרים" מידי.
רק שההערות האלה לעולם לא נאמרות בטון נעים לאוזן.
כאילו כל הזמן במין איום כזה- אין לכם מה לנסות לדבר איתי. לא מתאים לי וזהו.
לפעמים יש תחושה, שרק במקרה אנחנו גרים תחת קורת גג אחת ושאנחנו קיימים רק לספק את רצונותיה ושהיא מצידה לא תעשה אף צעד של
לנסות לרצות אותנו, אפילו בטיפה.
אז נכון שזה אופיני במידה מסוימת לילדים עם adhd, אבל זה כ"כ מתיש שכבר אין חשק לשום דבר אחר.
כאילו התחושה שצריך כל הזמן להיזהר לא להיתקל בפינות שיכאיבו, כי כבר אי אפשר לשאת ולהכיל את הכל.
בסופו של דבר, עם כל זה שאנחנו כאן כדי להכיל ולקבל, גם אנחנו בני אדם שנפגעים ומרגישים שחוקים עד דק....
מה עושים עם מתבגרת עם adhd שמסרבת לשתף אותנו במה שקורה איתה
וחושבת שהיא מסוגלת לנהל את הלימודים והכל בעצמה ולמעשה לא מצליחה, למרות שכבר שחררנו ושחררנו
כדי שתתנהל יותר בעצמאות.
אין לה סבלנות לדבר איתנו מעבר לשני משפטים, אני לא מגזימה!
כשזה עובר את מכסת שני המשפטים היא מתחילה להרים את הקול ולומר שנפסיק ודי ואין לה כוח עכשיו ושמיצינו את הנושא ולמה אנחנו ממשיכים.
הענין הוא שאין אף פעם זמן טוב לדבר, כי היא תמיד חסרת סבלנות כלפינו.
ישנם ימים שאנחנו כמעט לא מדברים, כדי להניח לה לנפשה. גם אז, היא בתחושה שאנחנו "חופרים" מידי.
רק שההערות האלה לעולם לא נאמרות בטון נעים לאוזן.
כאילו כל הזמן במין איום כזה- אין לכם מה לנסות לדבר איתי. לא מתאים לי וזהו.
לפעמים יש תחושה, שרק במקרה אנחנו גרים תחת קורת גג אחת ושאנחנו קיימים רק לספק את רצונותיה ושהיא מצידה לא תעשה אף צעד של
לנסות לרצות אותנו, אפילו בטיפה.
אז נכון שזה אופיני במידה מסוימת לילדים עם adhd, אבל זה כ"כ מתיש שכבר אין חשק לשום דבר אחר.
כאילו התחושה שצריך כל הזמן להיזהר לא להיתקל בפינות שיכאיבו, כי כבר אי אפשר לשאת ולהכיל את הכל.
בסופו של דבר, עם כל זה שאנחנו כאן כדי להכיל ולקבל, גם אנחנו בני אדם שנפגעים ומרגישים שחוקים עד דק....