מרחק השפה

[זונה 1 פדוטנ]

סדרתי

מרחק השפה אני אאוטסיידרית בחברה הזו. אני יודעת. אני רואה את עצמי יושבת בצד ולא תמיד מרצון. כל פעם שחברתכם מקיפה אותי אני רוצה לרוץ. מין התקף של חרדה שדורש ממני לרוץ הביתה, לרוץ אל הפינה אליה אני מרגישה שייכת. למקום בו אני דוברת את השפה ואת הדמעות. למקום בו אני דוברת את השתיקות והשעות הארוכות. שפתכם יפה, אך היא איננה שפתי. אמנם אני יודעת אותה היטב ומבינה לא מעט, אמנם אני ממלאה דפים שלמים בשפה הזו, אך היא איננה שלי ועל כך מקנא ליבי. אני רוצה להיות אחת מכם, אך אני לא כי מפריד בינינו מרחק ההפקר, והמרחק הוא מרחק נגיעה. מרחק השפה. אין בי כעס. אלו רק הדמעות שמציפות את ליבי שרוצה להשתלב, לדבר, לחלוק, לבכות ולספר. לספר את הסיפור שלי. הסיפור הארוך - שאין לו התחלה ואין בו הבנה. הסיפור הזה שאין בו אלוהים ואין בו אנושיות - סיפור הזנות. הצורך לשחרר לעולם את מה שנעול ואינו נודע, את מה שאיש לא חווה ואת מה שחווה מעולם לא סיפרה. צורך קיומי כמו נשימה. אישה אחת אמרה לי, "הצורך שלך חסר התנשאות כי את רוצה ללמד ולא לחנך, ויש הבדל". היום אני מבינה את ההבדל, כי ידע הוא כוח, וחינוך הוא לעשירים או לנאהבים. אז אין בי התנשאות, אם כי לפעמים אני רוצה ולו לשנייה להרגיש שיש על מה... אבל אין. וזה לא שאני צנועה כי אני לא. אני לא, כי אני יודעת שאני בין אלו שהתברכו בכוחות לא רגילים. כוחות על טבעיים. כוחות אנושיים. כוחות של החיים הכי פשוטים. אני אחת מהנקבות הללו שמעולם לא היו נשים. אני אחת מאלו שנולדו מופקרות והוכתרו כזונות! זו אני זונה פשוטה מבטן ולידה. ומדהימה אותי העובדה שגם בעורקי זורם דם אדום ושבסופו של יום גם אני לא יותר מאנושית! תאמינו לי, אני רוצה לחיות. רוצה בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידיי. אני רוצה לחיות, חיים פשוטים רגילים. תאמינו לי שלא הייתה דרך אחרת בשבילי. תאמינו לי! כמוני יש רבות והן כולן יפות. כמוני יש יותר ממאות והן כולן אנושיות. אם למדתי דבר בכל חיי האומללים זה שכולנו אנשים. מעטים מבינינו זכו לחיים מלאי קלות ופשטות, ועל כן אלו כמוני, כמהות לדבר אחד, והוא כל כך עצוב בפשטותו, אנחנו כמהות לחיות חיים פשוטים, חיים הכי רגילים. אנחנו מודעות לכך שחיים רגילים הם מלאי בעיות ועמוסים בתקוות, ועדין זה כל מה שנחלום עליו. ובחלומות הוורודים שלנו אנחנו רואות את המינוס בבנק וילדים, ודירה פשוטה בקומה רביעית בלי מעלית. וברוב החלומות מופיע האיש שיהיה שם לצידנו. אך זה בחלום ובמציאות ספק אם כל זה יקרה. ומציפה המחשבה שלא מגיע לנו כל כך הרבה. כמה חסר היגיון! את זה רק אני יכולה לומר. אתם לא יודעים. עצוב שאתם לא יודעים כמה הן יפות וכמה הן טהורות אלו שכמותי, שלא זכו בפיס כמוני, והפיס שלי היה מכון תודעה ולו רק בשיחות אנושיות הכי פשוטות ורגילות שיכולות שיחות להיות. הסברה מסוג שכזה היא משימה בלתי אפשרית ויש לכך יותר מידי סיבות לא חשובות, אחת מהן היא הדרך בה מתכנתים לנו את המוח בילדותינו (יש הסבורים שזו גם הסיבה שנשים מגיעות לזנות). אם נתעמק במוצר המוגמר של ילדותינו, ונשאל את עצמנו למה מי שמסכימה הופכת באחת לאחרת - מופקרת, מבוזה. זו לא בהכרח השאלה. השאלה היא: מי לא מבוזה בעולם שכזה? כי בסוף מתרגלים להכל גם להשפלה, להפקר ולמבוכה. בסוף מתרגלים להכל - כמה נורא! אז אולי נפסיק לבזות. המילה זונה היא לא קללה. היא המציאות השכנה ובמקרה הזה הדשא של השכנה הפך מירוק לשחור. אני לא בדיוק יודעת מה אני מנסה להשיג בכתיבת המכתב הזה. אני עדיין בדרך. עדין לומדת. עדין תלמידה בבית הספר של הנורמה ההגונה. אולי זה מכתב תודה למכון תודעה לשתי ישויות קסומות וסבלניות עידית, ולאה. ואולי זה בשביל לספר לאלו שלא יודעים את האמת, שלא מבינים, לאלו שבבורותם פוגעים בנשים כמוני. ואולי זו רק אני שמתרגלת לנורמה ההגונה בה היצור האנושי שם עצמו בראש הרשימה, ובאנוכיות מוחלטת אני חולקת מידע כבד ונורא זה, רק בשביל להקל על המסע המיוחד של חיי החדשים. עכשיו אפשר לומר שאמרתי את שלי. נכון, לא את הכל, אבל זו התחלה. אני מודעת למשימה הזו הבלתי אפשרית שלקחתי על עצמי, אבל אני מקבלת אותה באהבה ויוצאת למסע הסברה פרטי שאינו מתנצל, אלא מודה הן לבורא (מי שהוא לא יהיה) והן לאנשים טובים שהגילוי הזה של קיומם בזה העולם מרגש אותי, מעניין אותי ומעצים! תודה אישית למי שקרא את מכתבי, ממעמקי ליבה של מי שלומדת לחיות ולגדול. ‏יולי 09

 

[זונה 1 פדוטנ]

מרחק השפה

לכל המעוניין מרחק השפה........... אני אוט סידרית בחברה הזו , את זה אני יודעת, אני רואה את עצמי יושבת בצד ולא תמיד מרצון מה שכן אני מרגישה חייבת לציין שכול פעם שחברתכם מקיפה אותי אני רוצה לרוץ מין התקף של חרדה שדורש ממני לרוץ הביתה, לרוץ אל הפינה בה אני מרגישה שייכת, למקום בו אני דוברת השפה והדמעות, המקום בו אני דוברת את השתיקות והשעות הארוכות . כי שפתכם יפה ולצערי איננה שפתי אומנם אני יודעת בה היטב ומבינה בה לא מעט , אני ממלאה דפים שלמים בה אך איננה שלי ועל כן מקנא ליבי. אני רוצה להיות אחת מימכם אך אינני ואני כמותכם בדיוק אותו הדבר, רק ההפקר והמרחק הוא מרחק נגיעה כמעט – מרחק השפה! ואן בי כעס אילו רק הדמעות שמציפות את ליבי הכמהה להשתלב, לדבר, לחלוק, לבכות ולספר, אוי רק לספר את הסיפור הזה הארוך ......... שאן לו התחלה או הבנה , הסיפור הזה שאן בו אלוהים או אנושיות , סיפור הזנות . מן צורך לשחרר לעולם את מה שנעול ואינו נודע, את מה שאיש אנו חווה ואת מה שחווה מעולם לא סיפרה , צורך קיומי כמו נשימה. אישה אחת אמרה לי "הצורך שלך חסר התנשאות כי את רוצה ללמד ולא לחנך וכן יש הבדל" היום אני מבינה את ההבדל, כי ידע הוא כוח וחינוך הוא לעשירים או לנאהבים. אז אן בי התנשאות, אז מה זה לא שאני לא כמהה להיות, הייתי רוצה להתנשאות ולו לשנייה להרגיש שיש על מה .............אבל אן , וזה לא שאני צנועה כי אני לא, אני גם לא מורידה מכבודי פשוט באמת שאן על מה לפחות לא בעינכם , בתוכי אני מתנשאת והאף רם כי נדירות כמותי , כי אני בן אילו בעלות כוחות ולא רגילים, כוחות על טבעיים, כוחות אנושיים כוחות של החיים הכי פשוטים. אני אחת מהנקבות הללו שמעולם לא היו נשים, אני אחת מאילו שנולדו מופקרות והוכתרו כזונות! זו אני זונה פשוטה מבטן ולידה. ומדהימה אותי העובדה שגם בעורקי זורם דם אדום ושבסופו של יום גם אני לא יותר מאנושית ! אלוהים תאמינו לי רציתי לחיות , עדין רוצה בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי אני רוצה לחיות, חיים פשוטים רגילים , תאמינו לי לא הייתה דרך אחרת בשבילי האמינו לי ! כמוני יש רבות והן כולן יפות , כמוני יש יותר ממאות והן כולן אנושיות ואם למדתי דבר בכל חיי האומללים היה הוא אחד: כולנו אנשים מעטים אילו שזכו לחיים מלאי קלות ופשטות ועל כן אילו שכמותי ואנא האמינו לי , אילו שכמותי כמהות לדבר אחד והוא כל כך עצוב בפשטותו, הן כמהות לחיות חיים פשוטים חיים הכי רגילים, הן אינן טיפשות הן מודעות לכך שחיים רגילים הם מלאי בעיות ועמוסים בתקוות ועדין זה מה שהן חולמות, בחלומות הכי ורודים שלהן הן רואת מינוס בבנק וילדים שלא יודעים על הצרות היום יומיות של חיים רגילים הן רואת דירה בקומה רבעית בלי מעלית בשכונת חיים הכי פשוטה בפריפריה לרוב הן גם חולמות על איש שיהיה שם לצידן אך מודעות למציאות בה דבר מהסוג הזה ספק אם יקרה והן מתפשרות במחשבה שלא מגיע להן כל כך הרבה, כמה חסר היגיון! ואת זה רק אני יכולה לומר כי אתם לא יודעים , עצוב שאתם לא יודעים כמה הן יפות וכמה הן טהורות אילו שכמותי שלא זכו בפיס כמוני , ורק בשביל לסבר את האוזן- הפיס שלי היה מכון תודעה ולו רק בשיחות אנושיות הכי פשוטות ורגילות שיכולות שיחות להיות . הסברה מסוג שכזה כמוה היא משימה בלתי אפשרית ויש לכך יותר מידי סיבות לא חשובות, אחת מהן היא הדרך בה מתכנתים לנו את המוח בילדותינו (ישנם כאילו שטוענים שזו גם הסיבה בגללה מגיעות נשים לזנות) אם נתעמק במוצר המוגמר של ילדותינו ונשאל עצמינו למה מי שמסכימה הופכת באחת לאחרת , מופקרת מבוזה וזו לא בהכרח השאלה , השאלה הגדולה היא: מי לא מבוזה בעולם שכזה? כי בסוף מתרגלים להכל גם להשפלה גם להפקר ולמבוכה , בסוף מתרגלים להכל – כמה נורא! אז אולי נפסיק לבזות , וליצור מחיצות מיותרות ופשוט נשתדל לחשוב שנייה לפני שאנחנו זורקים עוד קללה , שנייה אחת ועולם שלם הופך טוב יותר ! המילה זונה היא לא קללה היא המציאות השכנה וכמה עצוב שבמקרה הזה הדשא של השכן ממש לא ירוק יותר אלא שחור , אני לא אוהבת את המונח קשה כי בעולם שכזה הכל קשה אבל הדשא של השכן הספציפי הזה הוא לא קל , לא קל בכלל! אני לא בדיוק יודעת מה המוח שלי מנסה להשיג בכתיבת המכתב הזה, אני עדין בדרך, עדין לומדת אך מבינים כל מחשבה , אני עדין תלמידה בבית הספר של הנורמה ההגונה. אבל אולי זה מכתב תודה למכון תודעה לשתי ישויות קסומות וסבלניות עידית , ולאה . ואולי זה בשביל לתת כוח שקוראים לו ידע לאילו שלא יודעים את האמת, לאילו שלא מבינים, לאילו שבבורותם פוגעים באילו שכמותי שלא זכו בפיס . ואולי זו רק אני שמתרגלת לנורמה ההגונה בה היצור האנושי שם עצמו בראש הרשימה ובאנוכיות מוחלטת אני חולקת מידע כבד נורא ורק בשביל להקל על המסע המיוחד של חיי החדשים ! עכשיו אפשר לומר שאמרתי את שלי , נכון לא את הכול אבל התחלתי ואני מודעת למשימה הזו הבלתי אפשרית שלקחתי על עצמי אבל אני מקבלת אותה באהבה ויוצאת למסע הסברה פרטי שאינו מתנצל אלא מודה הן לבורא (מי שהוא לא יהיה) והן לאנשים טובים שהגילוי הזה של קיומם בזה העולם מרגש אותי , מענין אותי ומעצים ! תודה אישית וכנה ממעמקי ליבה של מי שלומדת לחיות וגודלת באיטית לך שקורא שורות אילו באהבה ובהוקרה על האנושיות שבך בהקדשת זמנך היקר ממני אליך תודה !

 

[גיי40 גברי]

נכון בהחלט

 

[זונה 1 פדוטנ]

תודה רבה לך על הזמן שהקדשתה לקרא את מכתבי

זה לא מובן מאילו תודה

 

[yosef 30]

בוקר טוב בוקר אור ../images/Emo42.gif

ואווו

מאיפה להתחיל.... אכן יש הרבה עצב וכאב בדברייך, ואם הבנתי נכון יש גם הרבה אור שמתגלה בקצה המנהרה - אור שמושמך ונותן תקווה. אני מסכים איתך מאוד שכל אחד מאיתנו מושפע מאיך שהתנהגו אלינו ההורים, הגננת, המורה בבית הספר, החברים בגן ובבית הספר, כיצד התמודדנו בגיל ההתבגרות וכן הלאה. גם אלו שחיים בדירה במרכז ת"א + מעלית + מרפסת מפנקת - גם אלו יש להם ת התיק שלהם. זה לא משנה אם הרווחת בפיס או לא. אני מכיר הרבה אנשים שאוכלים פת לחם ביום, אך האהבה שבהם, החיוך, השמחה היא כלכך גדולה - שנדמה לפעמיים כי הם זכו בפיס. והם אכן זכו בפיס החיים. אני מבין שאת עברת ועוברת התמודדויות לא פשוטות. נכון כל אדגם שמגיע אל העולם מגיע והוא יוצא למסע וסוחב את משאו שלו. על הדרך אנחנו לומדים לשחרר דברים ואוספים דברים חדשים, לומדים דברים על החיים, משחררים אמונות ומחשבות על עצמנו שאימצנו לעצמנו במהלך חיינו, מבינים ורואים שזה כבר לא משרת ולא מקדם אותנו במסע חיינו, ומשחררים. לכל אחד יש את הכאב שלו, גדול או קטן, אין זה משנה, לאחד זה יכול להיראות שטויות ולשני זה מתפרש כסוף העולם. נשמע שאת מצאת את הכוחות הפנימיים שלך. הכרת שתיי נשים שהאירו לך את הדרך, שאת הרבה יותר שמחה, יותר אופטימית, מבינה שיש כוח עליון שמשגיח עלינו שומר ותומך בנו. את רוצה ללמד, את רוצה לחלוק את האור שניצת בך, וזה מקסים בעייני. אני הייתי רוצה לאחל לך בהצלחה בדרכך החדשה שהאור יאיר את דרכך בכל שלב בחייך ושהמסר שלך יועבר באהבה מלאה. שכל שתבקשי ייתגשם אך ורק לטובה. באהבה גדולה יוסף.