מרוקנת

[עכברונת הכפר]

מרוקנת

שבוע שעבר עבר עלי אחד השבועות המזעזעים . אני אתחיל ואשתף שהפסקתי לקחת את האלטרולט כי החלטנו לנסות הריון והאלטרולט פשוט שיתק אותי מבחינת עייפות . והחודש הרגשתי טוב . והיה לי איחור של שבוע שהתבדה בבדיקה שלילית . אחרי זה הייתה לי תאונה ונפלתי על הגב והצוואר . ומאז אני סובלת מכאבים מאוד עזים בכל הגוף . כנראה כאבים פיברואיים כי הרופאים לא מצאו שום דבר . ואז פרץ לחיי מבצע עמוד ענן . ההורים שלי יושבים באשדוד ואני כוססת את הציפוניים ובתוך כל זה גייסו את החצי שלי ביום שישי . ואני כולי בודדה ומרוקנת . פשוט בצורה שלא ניתן לתאר . אני מרגישה מתוחה בצורה בלתי רגילה . אני מרגישה שאני לא מצליחה לנקות את הראש שלי לרגע ממחשבות רעות כדי להתעסק ביום יום . עבודה , לימודים ... פשוט נגמר . אני מרגישה שאני מסוגלת להיכנס למיטה ולהישאר שם כמה ימים . הייתי רוצה להתעורר כשכול זה יגמר . זה נוראי להרגיש כל כך חסר אונים . אני לא חושבת שמישהו יכול להבין איתי . כולם מדברים בחדשות על הגבורה של העורף והחוזק של תושבי הדרום . האם זה לא תקין שאני מפחדת ? לא על עצמי , אלא על המשפחה שלי . נתתי למדינה את השנים שלי , התרוצצתי תחת איום הקטיושות והקאסמים מאז לבנון השניה, מותר לי לפחד עכשיו נכון ? מה אני אמורה לעשות ?

 

[ריפנזל]

מאוד מאוד מאוד מובן וטבעי וצפוי ומי שגר שם לידכם ולא מפחד בימים אלה - שילך לראות פסיכיאטר.

מעצבן אותי איך מקשקשים על העורף בחדשות.
ניראה אותכם חיים ככה ואז תדברו.

רוצה לבדוק אפשרות לנוח קצת במרכז/צפון? יש המון אנשים טובים שנרתמים ומציעים.

 

[חיה קרן]

אפרתי- אני לא חושבת שזה קישקוש

אתמול פורסם סקר על כך ש85% מאזרחי המדינה תומכים במהלך ובמבצע,
והשמונים וחמישה אחוז האלו הם העורף.
העורף שפוחד, שגדל בפחד ונמאס לו, ומקווה לשינוי.

זה אותו עורף שפוחד ודואג ומקווה שהכל יסתיים במהרה בלי כניסה קרקעית ומלחמה כמו שהיתה לנו לפני שש שנים,
כמו שכתבתי- לפחד זה חלק מהעניין, ואני חושבת שזה גם חלק מהחוזק שלנו, כי פחד מדרבן לפעולה הרבה פעמים, והפחדים האלו והרצון להעלים אותם- הם אלו שמדברים עלהם בחדשות.

 

[ריפנזל]

פשוט קשה לי לשמוע על "החוסן של הדרום"

כשכל מה שעולה לי בראש זה כל האנשים שם שחיים בפחד מתמיד, והילדים שנולדים לתוך זה, כמות האנשים שם שסובלים מחרדות הוא בלי פרופורציה לאוכלוסיה הרגילה וזה לא משהו שמבריאים ממנו כל כך מהר, וזה לא קשור בעייני לתמיכה שלהם במבצע.
ורגע אחרי שוב יפקירו את האיזור מבחינה תקציבית, כשדווקא צריך לתקצב אותם יותר מהממוצע.

לשדר בחדשות שיש חוסן זה משהו שמאוד נוח לממשלה.

 

[חיה קרן]

אוקיי, מבינה ומקבלת

אבל לא נכנסת לדיון על השורה התחתונה שלך,
אני לא נכנסת בכלל לדיונים קשוריי פולטיקה בשום במה או פורום,
והיום [וגם אתמול..]
אני מעדיפה להתמקד בחוזק, בחוסן, בתמיכה.

 

[חיה קרן]

לפחד זה הכי תקין!

בטוח שמותר,
ומותר לדבר, ומותר לחלוק, אפילו חשוב מאוד, כדי שלא יצטברו בבטן פחדים וחששות שעלולים לגרום יותר נזק.

יש לי שלושה אחים על מדים משבוע שעבר, ומצאתי את עצמי במקום שלא הייתי בו אף פעם.

ןאני דואגת, ואני כועסת, ןאני לא ישנה,
והכאבים מתגברים כי גוף ונפש אחד הם.

וזה ברור וידוע,
ובשביל זה אנחנו כאן.

לגבי מה את אמורה לעשות-
שאלתי את גיסתי לעתיד [קצינה בקבע, עןד בת משפחה על מדים..]
מה אני יכולה לעשות בשבילה, בשביל החברים שלה והאחים שלי.
והיא ענתה לי "להתפלל"..

כעם שחיי מלחמות, שבהן העורף הוא בעצם חזית נוספת- אנחנו נשארים הרבה פעמים חסרי אונים,
וזה הכי קשה.
אני לא יכולה לומר לך מה לעשות, את לא "אמורה" לעשות כלום.
לנסות להמשיך בשיגרה כמה שאפשר, לדעת שכל העורף החזק הזה כולו כמוך, פוחד וחסר אונים אבל מראה פני גיבורים, בתקווה ואמונה שמהחוץ פנימה הביטחון יגיע.

לתת לעצמך מקום להרגיש.

ואם את יכולה- לצאת מקו האש ולנוח קצת באמת.

מסיימת בשתי קלישאות:
תחזיקי מעמד, את לא לבד,
ןשיהיה לכולנו יום של בשורות טובות והרבה שקט

 

[כלנית חיננית]

^^^ חכמה חיה הזאת..

ועכברונת, הלוואי שהיה לי משהו להגיד לך שהיה גורם לך להרגיש טוב יותר, או לפחות לפחד קצת פחות.
לצערי ממש אין לי. המצב לא קל, וכשיש אזרחים על הכוונת זה עוד יותר קשה, ואני יכולה רק לנחש איך זה, שלוקחים לך את המשענת הכי בטוחה בחיים שלך, בן זוגך, אל תוך כל הבלגן הזה ואת נשארת לבד..

בשביל זה אנחנו כאן, אם את צריכה מישהו לדבר איתו ולחלוק איתו.

ואם זה עוזר במשהו, אז אנחנו איתך. מחבקים אותך ואוהבים אותך.

 

[ruthi26]

עכברונת מאוד טבעי מה שאת מרגישה

כמו שאמרו מי שלא מרגיש פחד, באמת צריך ללכת לראות פסיכיאטר אין לי ספק אפילו

גם לי יש משפחה באשדוד, יותר נכון לבעל שלי, ביקשנו מהם שיבואו להתארח אצלנו, והם בעקשנות שלהם, במיוחד ההורים של בעלי, לא רוצים, יש להם בעיה עם בן שהוא בתרדמת. ולא רוצים לעזוב אותו. מצד אחד מבינה, מצד שני ממש לא. אבל אי אפשר לשפוט אותם, אין להם אפילו ממ"ד, כך שזה הרבה הרבה יותר מפחיד

גם אצל ההורים שלי ואחותי היו מספר אזעקות אבל הם מראשל"צ, כך שזה לא אשדוד

תיפני לחוסן בעיר שלך, אם יש דבר כזה. או תיפני לגורם שיוכל לסייע לך

ההורים לא רוצים להגיע אלייך? את גרה בצפון, ממה שהבנתי לא?

הפחד מהטילים מאוד מובן, גם אני עברתי את מלחמת לבנון השנייה וחוששת מאוד גם עכשיו

מקווה שהבעל יהיה בסדר, וגם משפחתך, ותנסי לעשות הרפיות עד כמה שאפשר

מקווה שהכאבים שיש לך יחלפו מהר, מכות יבשות, כואבות הרבה זמן ועם יש תיבול של פיברו' אז בכללל