מרוסקת לרסיסים
יש לפעמים, שאני חושבת לעצמי מה היה קורה אילו... אילו הפסקתי לעבוד, אילו הייתי מתעוררת לבוקר שכולו שלי ושל משפחתי, אילו יכולתי לבשל, לנקות לסדר, לארגן את הבלגאן בבית, להיות אמא טובה יותר, מוצלחת יותר, נעימה יותר, רגועה יותר ובריאה יותר. מה היה קורה אילו... יכולתי לתת קצת זמן לעצמי, לאמא שלי, לאחי ואחותי המשוועים לפגוש אותי, יכולתי להיות אחות טובה יותר, גיסה טובה יותר, דודה טובה יותר. אבל לא. אני עובדת- וכל העולם, כולל המורות, והורים בכיתה, ושכנים וחברים ומשפחה, כולם יודעים שאין לי זמן, שאני עסוקה מידי וכבר לא מחפשים את קירבתי. יודעים שלי זה קשה לצאת מהמשרד לפני 7 בערב, יודעים שלא קובעים איתי כלום- כי אני לא יכולה. לימי הורים מזמינים אותי אחרונה כי אני עובדת (וגם אז אני מאחרת). בהסעות לחוגים אני רק מחזירה כי אמא אחרת לא עובדת ויכולה לקחת את הילדים ב 4 אחה"צ. בגדים, נעלים וכו' אני לא קונה כי... ניחשתם טוב (אני עובדת ואין לי זמן לערוך קניות). למספרה גם לא מגיעה, אלא רק אחת למספר חודשים כשכבר אני ניראית על הפנים. שלא נדבר על קוסמטיקאית שלא ראתה אותי עשרים שנה. נכון, כשהילד מצונן אני רצה איתו לרופא - אבל עם התרופה אני משאירה אותו לבד בבית. היגעתי למצב שהילדים מתחננים שאחזור מוקדם... "תחזרי ב 7 בערב... בשבילך, לא בשבילי". על פי התאורים שלי, זה עושה רושם שאני איזה אמא קרייריסטית, אבל זה לגמרי לא נכון. אני אשה בלגניסטית, שלא יודעת מהו תכנון זמן נכון, שלא יודעת מהו ארגון וסדר. אשה עצלה ולא חרוצה כפי שרבים חושבים. אני איטית מאד ועושה את עבודתי בעצלתיים, לא מצליחה לחשוב מהר, לוקח לי שעות וימים ושבועות להריץ פרוייקטים פשוטים. עובדים אחרים במשרד מגיעים להישגים הרבה יותר מהר ממני, ולכן אני חייבת ממש את כל שעות העבודה האלה, כדי להוכיח לעצמי ולממונים עלי, שאין כמוני, שאני מצליחה לעשות כל מטלה בלי בעיה. אבל זה לא נכון, זה גובה ממני מחיר כבד, אני לא עם הילדים. הילדים גדלים לבדם. נכון שהם גדלו, אבל לא מספיק כדי להרגיש טוב לבדם. הם עדיין צריכים את אמא, לא רק בשביל להיות איתם ולהיות קשובה להם. הם צריכים אמא שתבשל להם ארוחת צהריים חמה, ארוחת ערב, צרכים בסיסיים. היום כשהיגעתי קרוב ל 10 בערב הביתה, קרה הבלתי יאומן... הם בישלו עבורי והגישו לי ארוחת ערב. זה מה ששבר אותי וריסק אותי לרסיסים. תגידו משהו.
יש לפעמים, שאני חושבת לעצמי מה היה קורה אילו... אילו הפסקתי לעבוד, אילו הייתי מתעוררת לבוקר שכולו שלי ושל משפחתי, אילו יכולתי לבשל, לנקות לסדר, לארגן את הבלגאן בבית, להיות אמא טובה יותר, מוצלחת יותר, נעימה יותר, רגועה יותר ובריאה יותר. מה היה קורה אילו... יכולתי לתת קצת זמן לעצמי, לאמא שלי, לאחי ואחותי המשוועים לפגוש אותי, יכולתי להיות אחות טובה יותר, גיסה טובה יותר, דודה טובה יותר. אבל לא. אני עובדת- וכל העולם, כולל המורות, והורים בכיתה, ושכנים וחברים ומשפחה, כולם יודעים שאין לי זמן, שאני עסוקה מידי וכבר לא מחפשים את קירבתי. יודעים שלי זה קשה לצאת מהמשרד לפני 7 בערב, יודעים שלא קובעים איתי כלום- כי אני לא יכולה. לימי הורים מזמינים אותי אחרונה כי אני עובדת (וגם אז אני מאחרת). בהסעות לחוגים אני רק מחזירה כי אמא אחרת לא עובדת ויכולה לקחת את הילדים ב 4 אחה"צ. בגדים, נעלים וכו' אני לא קונה כי... ניחשתם טוב (אני עובדת ואין לי זמן לערוך קניות). למספרה גם לא מגיעה, אלא רק אחת למספר חודשים כשכבר אני ניראית על הפנים. שלא נדבר על קוסמטיקאית שלא ראתה אותי עשרים שנה. נכון, כשהילד מצונן אני רצה איתו לרופא - אבל עם התרופה אני משאירה אותו לבד בבית. היגעתי למצב שהילדים מתחננים שאחזור מוקדם... "תחזרי ב 7 בערב... בשבילך, לא בשבילי". על פי התאורים שלי, זה עושה רושם שאני איזה אמא קרייריסטית, אבל זה לגמרי לא נכון. אני אשה בלגניסטית, שלא יודעת מהו תכנון זמן נכון, שלא יודעת מהו ארגון וסדר. אשה עצלה ולא חרוצה כפי שרבים חושבים. אני איטית מאד ועושה את עבודתי בעצלתיים, לא מצליחה לחשוב מהר, לוקח לי שעות וימים ושבועות להריץ פרוייקטים פשוטים. עובדים אחרים במשרד מגיעים להישגים הרבה יותר מהר ממני, ולכן אני חייבת ממש את כל שעות העבודה האלה, כדי להוכיח לעצמי ולממונים עלי, שאין כמוני, שאני מצליחה לעשות כל מטלה בלי בעיה. אבל זה לא נכון, זה גובה ממני מחיר כבד, אני לא עם הילדים. הילדים גדלים לבדם. נכון שהם גדלו, אבל לא מספיק כדי להרגיש טוב לבדם. הם עדיין צריכים את אמא, לא רק בשביל להיות איתם ולהיות קשובה להם. הם צריכים אמא שתבשל להם ארוחת צהריים חמה, ארוחת ערב, צרכים בסיסיים. היום כשהיגעתי קרוב ל 10 בערב הביתה, קרה הבלתי יאומן... הם בישלו עבורי והגישו לי ארוחת ערב. זה מה ששבר אותי וריסק אותי לרסיסים. תגידו משהו.