למה להתווכח עם הרגשות? או להתעלם מהם?
אני דווקא חושבת שכולנו עוברים בשלב מסוים סוג של געגועים למשפחתיות תקינה.
אני חושבת למשל שלי הרבה יותר קל בנושא הזה מאשר לגרוש שלי שנשאר בלי הילדים איתו והוא רואה אותם מפעם לפעם.
הרבה פעמים אני מסתכלת ורואה שהילדים שלי פה עם חברים ופעילויות וצחוקים, ואני חושבת שהוא מפסיד את זה, ומצד שני הם מפסידים את אבא שלהם שיהיה חלק מחייהם. למרות הכל, כשגרים יחד במשפחה גרעינית זה אחרת ושונה מהורים גרושים.
 
אנחנו תמיד רוצים את הטוב ביותר עבורינו ועבור ילדינו. לפעמים הטוב ביותר בתנאים נתונים זה גירושין. אבל עדיין קיים הצער על מה שלא הושג. למה להתכחש לכך?
 
אם זה משתלט ולא מאפשר תפקוד - זו בעיה. אבל אם זה רק לרגעים - למה זה לא בסדר?