מרגישה תקועה...
שמי מיכל, בת 22, יצאתי עם בחור בן 29 במשך שנתיים, רק אחרי שנה ו-10 חודשים הוא הציע לי נישואין (אחרי שהערתי לו על כך שאנו יוצאים הרבה זמן וזה לא מתאים לדתיים, וגם אבי כבר לחץ עליי). בעקבות כך שהוא הציע מאוחר, היה לנו ריבים בלתי פוסקים בחודשים האחרונים.. הרגשתי שהוא לא באמת רוצה איתי והיינו רבים על כל דבר, הוא היה מתעצבן מאוד מהר (זה המידה הפחות טובה אצלו- כעס).
לאחר ההצעה הוא אמר שהוא לא רוצה להתחתן עכשיו אלא בעוד שנה... הרגשתי שהוא דוחה ודוחה את זה ולא באמת רוצה.. ולכן נפרדתי ממנו לפני חודשיים בערך.
הוא רוצה לחזור, הוא אומר שהוא אוהב, ואני לא מאמינה לו יותר..
ועכשיו אני מרגישה תקועה, מרגישה ש"בזבזתי" שנתיים מהחיים על בן אדם שלא היה בוגר ורציני מספיק, מרגישה שכולן סביבי לאט לאט מתחתנות.. ואני נשארת באותו מקום.. תחושת הביזבוז הזאת לא עוברת לי...
אני מרגישה שאני יכולה ורוצה להמשיך הלאה, אני מרגישה שעברתי את זה כבר.. אני חשה רק אכזבה לגביו.
עכשיו זה הזמן להאמין שהכל לטובה, הכל מלמעלה וזה מה שהיה צריך לקרות.. אבל עדיין... זה קשה..
שמי מיכל, בת 22, יצאתי עם בחור בן 29 במשך שנתיים, רק אחרי שנה ו-10 חודשים הוא הציע לי נישואין (אחרי שהערתי לו על כך שאנו יוצאים הרבה זמן וזה לא מתאים לדתיים, וגם אבי כבר לחץ עליי). בעקבות כך שהוא הציע מאוחר, היה לנו ריבים בלתי פוסקים בחודשים האחרונים.. הרגשתי שהוא לא באמת רוצה איתי והיינו רבים על כל דבר, הוא היה מתעצבן מאוד מהר (זה המידה הפחות טובה אצלו- כעס).
לאחר ההצעה הוא אמר שהוא לא רוצה להתחתן עכשיו אלא בעוד שנה... הרגשתי שהוא דוחה ודוחה את זה ולא באמת רוצה.. ולכן נפרדתי ממנו לפני חודשיים בערך.
הוא רוצה לחזור, הוא אומר שהוא אוהב, ואני לא מאמינה לו יותר..
ועכשיו אני מרגישה תקועה, מרגישה ש"בזבזתי" שנתיים מהחיים על בן אדם שלא היה בוגר ורציני מספיק, מרגישה שכולן סביבי לאט לאט מתחתנות.. ואני נשארת באותו מקום.. תחושת הביזבוז הזאת לא עוברת לי...
אני מרגישה שאני יכולה ורוצה להמשיך הלאה, אני מרגישה שעברתי את זה כבר.. אני חשה רק אכזבה לגביו.
עכשיו זה הזמן להאמין שהכל לטובה, הכל מלמעלה וזה מה שהיה צריך לקרות.. אבל עדיין... זה קשה..