מרגישה שייכות
שבת שלום תקראו את הסיפור שלי ואחר כך תחליטו אם לקבל אותי או לא אז כך, אני בת 23 כל החיים שלי הייתי הילדה השמנה בגן, בבית ספר , באוניברסיטה , במשפחה ובכל מקום היגעתי לשיא של 130 ק"ג , מיותר לציין כמה הערות והשפלות הייתי שומעת כל יום כל שעה . לפני שנתיים החלטתי שזהו אני רוצה להרזות מהר ולא משנה איך כמה ולמה , עשיתי דיאטה ויותר נכון הרעבה לא אכלתי כלום מקסימום איזה תפוח ליום , ועשיתי המון אבל המון ספורט רזיתי ורזיתי ורזיתי הגעתי למשקל 39 עם דופק לב פחות מ-40 ורמת סוכר בדם איזה 30 הייתי על סף מוות ולמרות זאת לא הייתי מוכנה לאכול שום דבר אפילו לא מים לשתות. ברוך השם יכולתי לצאת מהמצב שהייתי בו , פיזית רק אבל גם בעבר ובתקופה ששקלתי 39 קילו הרגשתי אותו דבר חייתי אותו הדבר אני לא מבינה למה כולם מתעקשים להגחד ששמן זה חיים אחרים זה להסתגר בבית זה לא לצאת וכו וכו . אני היום מתחרטת על כל מה שעשיתי ואתם שואלים למה ? כי אף פעם לא התביישתי בגוף שלי כמו עכשיו הייתי מידה 58 ולא הססתי לרגע כשרציתי לקנות חולצה או מכנס חדש פשוט הלכתי חיפשתי וקניתי לעומת זאת היום אני מידה 1 או 0 ואני לא מוכנה ללכת ולמדוד מכנס בחנות אני מתביישת בגוף שלי .כל זה ולא לשכח לרגע את כל הסיבוכים הבריאותיים שעשתה לי הדיאטה הזאת . היום , אף אחד לא מזהה אותי לא יודיע מי אני ( כי השתניתי מאוד) ואפילו לפעמים אני מגלה שמרכלים עליי ( על ההי השמנה איך היא לא עושה דיאטה ואני מולם) . אנשים , אני לא מרגישה יותר טוב כשרזיתי ולא יותר בריאה , עלק בריאה דפקתי לעצמי את כל הגוף , קודם הייתי שמחה עכשיו אני עצובה כל הזמן על כל פרי שאני אוכלת , מה שעניין אותי קודם היו לימודים ועבודה היום מה שמעניין אותי זה משקל שלי אם נוסף איזה גרם אחד מהבוקר עד הערב . אז הייתי נחמדה יותר עזרתי לאנשים יותר , היום אני אומללה יותר עצבנית , חוטפת קריזות על שטויות . אחרי כל מה שעברתי אני אומרת שהלוואי ולא רזיתי הלוואי ונשארתי כמו קודם לפחות הייתי עם שמחת חיים ומטרה בחיים . לשיפוטכם תקבלו אותי או לא????? אני מתכוונת לפתוח בלוג שבו ארשום על כל הייסורים שעברתי בין הבית לבית חולים למרפאה , את כל מה שעברתי ועוברת אני רוצה לחזור ולקבל את עצמי כמו שאני ואת זה אתם תלמדו אותי ( אם תקבלו אותי קודם ) תודה לכם /ן וסליחה אם היה ארוך
שבת שלום תקראו את הסיפור שלי ואחר כך תחליטו אם לקבל אותי או לא אז כך, אני בת 23 כל החיים שלי הייתי הילדה השמנה בגן, בבית ספר , באוניברסיטה , במשפחה ובכל מקום היגעתי לשיא של 130 ק"ג , מיותר לציין כמה הערות והשפלות הייתי שומעת כל יום כל שעה . לפני שנתיים החלטתי שזהו אני רוצה להרזות מהר ולא משנה איך כמה ולמה , עשיתי דיאטה ויותר נכון הרעבה לא אכלתי כלום מקסימום איזה תפוח ליום , ועשיתי המון אבל המון ספורט רזיתי ורזיתי ורזיתי הגעתי למשקל 39 עם דופק לב פחות מ-40 ורמת סוכר בדם איזה 30 הייתי על סף מוות ולמרות זאת לא הייתי מוכנה לאכול שום דבר אפילו לא מים לשתות. ברוך השם יכולתי לצאת מהמצב שהייתי בו , פיזית רק אבל גם בעבר ובתקופה ששקלתי 39 קילו הרגשתי אותו דבר חייתי אותו הדבר אני לא מבינה למה כולם מתעקשים להגחד ששמן זה חיים אחרים זה להסתגר בבית זה לא לצאת וכו וכו . אני היום מתחרטת על כל מה שעשיתי ואתם שואלים למה ? כי אף פעם לא התביישתי בגוף שלי כמו עכשיו הייתי מידה 58 ולא הססתי לרגע כשרציתי לקנות חולצה או מכנס חדש פשוט הלכתי חיפשתי וקניתי לעומת זאת היום אני מידה 1 או 0 ואני לא מוכנה ללכת ולמדוד מכנס בחנות אני מתביישת בגוף שלי .כל זה ולא לשכח לרגע את כל הסיבוכים הבריאותיים שעשתה לי הדיאטה הזאת . היום , אף אחד לא מזהה אותי לא יודיע מי אני ( כי השתניתי מאוד) ואפילו לפעמים אני מגלה שמרכלים עליי ( על ההי השמנה איך היא לא עושה דיאטה ואני מולם) . אנשים , אני לא מרגישה יותר טוב כשרזיתי ולא יותר בריאה , עלק בריאה דפקתי לעצמי את כל הגוף , קודם הייתי שמחה עכשיו אני עצובה כל הזמן על כל פרי שאני אוכלת , מה שעניין אותי קודם היו לימודים ועבודה היום מה שמעניין אותי זה משקל שלי אם נוסף איזה גרם אחד מהבוקר עד הערב . אז הייתי נחמדה יותר עזרתי לאנשים יותר , היום אני אומללה יותר עצבנית , חוטפת קריזות על שטויות . אחרי כל מה שעברתי אני אומרת שהלוואי ולא רזיתי הלוואי ונשארתי כמו קודם לפחות הייתי עם שמחת חיים ומטרה בחיים . לשיפוטכם תקבלו אותי או לא????? אני מתכוונת לפתוח בלוג שבו ארשום על כל הייסורים שעברתי בין הבית לבית חולים למרפאה , את כל מה שעברתי ועוברת אני רוצה לחזור ולקבל את עצמי כמו שאני ואת זה אתם תלמדו אותי ( אם תקבלו אותי קודם ) תודה לכם /ן וסליחה אם היה ארוך
אני פסיכית...