מרגישה מקום שני
זהירות, חפירה!!
אני וחבר שלי ביחד כבר שנתיים ואני אוהבת אותך הכי בעולם! מבחינתי מצאתי את האדם שאיתו אני רוצה לבלות את שארית חיי.
יש רק בעיה אחת- כשאנחנו נפגשים עם חברים שלו אני מרגישה שהוא קצת מתעלם ממני. אני מרגישה מקום שני, כאילו החברים שלו יותר חשובים לו ממני. כשאנחנו רק שנינו הוא אומר לי כל הזמן שהוא אוהב אותי אבל כשאנחנו נפגשים עם החברים שלו אני פתאום מרגישה שאני מקום שני. דיברנו על זה מלא פעמים והוא חושב שאני מגזימה, שאני מחפשת בעיות שאין ושהוא לא מתכוון להתנהג אחרת. הוא גם אמר שמותר לו לא להיות לידי כל הזמן, ואני לגמרי מסכימה! אני לא רוצה שהוא יחזיק לי את היד, אני מסתדרת טוב עם האנשים האלה, אבל קשה לי לראות זוגות בקבוצת חברים הזאת שיושבים ביחד ומתחבקים ואז להסתכל על חבר שלי ולראות שהוא אפילו לא מסתכל עליי. הוא בקושי נוגע בי ליד חברים שלו, אפילו לא מגע קטן כשהוא עובר לידי. הוא לא דואג לי, לא כלום. אני ממש לא רוצה להיות החברה התלותית הזאת שרוצה שחבר שלה יהיה לידה כל הזמן ויראה לכל העולם שהוא אוהב אותה ופוצי מוצי, אבל האדישות שלו גורמת לי לברוח לצד השני וזה הופך אותי לקיצונית. אני שונאת את עצמי ככה! אני לא רוצה להיות כזאת! אבל אני מרגישה שהוא לא נותן לי את היחס שאני זקוקה לו. כל אחד זקוק למשהו במערכת יחסים כדי להרגיש טוב ואני צריכה יחס גם ליד חברים שלו. אני צריכה להרגיש שהוא שם בשבילי כל הזמן.
וזה גם לא שהוא לא רואה את חברים שלו אף פעם בגללי, להיפך! אני מפרגנת לו כשהוא רוצה לצאת עם חברים שלו לבד, גם אם אין לי תוכניות לאותו ערב ואני יושבת מול הטלוויזיה ומחכה שיחזור. גם כשהוא מזמין אותי לפגוש איתו כמה חברים, אני לא תמיד באה כי אני חושבת שההרכב של המפגש הזה לא מתאים ושהוא צריך להפגש איתם לבד.
אנחנו כל הזמן רבים על זה. כשאני אומרת לו שמשהו אחר מפריע לי, הוא מתקן את ההתנהגות שלו וגם אני מתקנת מה שצריך. גם ניסיתי לגרום לעצמי בכוח להתעלם ממה שאני מרגישה אבל אני לא מצליחה, אני לא יכולה לשלוט בזה. הוא לא מוכן להשתנות. כשאנחנו נפגשים עם חברים שלי אני תמיד דואגת שלא יהיה לבד, שיהיה לו עם מי לדבר ושירגיש שאני תמיד שם בשבילו. הוא חבר שלי ואני תמיד דואגת שיהיה לו טוב. אבל אני לא מרגישה את אותו יחס מצידו.
זה זלזול, אני מרגישה שהוא לוקח אותי כמובן מאליו. לפעמים בא לי פשוט לקום וללכת. מי יודע, אולי אי שם יש מישהו שמוכן לחבק אותי יותר. אני לא יכולה שלא לחשוב על שארית החיים שלי ככה. גם בעוד 20 שנה אנחנו נריב על זה כל פעם שנפגש עם חברים שלו? מה לעשות? אני לא רוצה להפרד ממנו אבל אם העתיד יהיה כזה אני לא יודעת אם אני אהיה מאושרת איתו. אני אעשה הכל כדי שיהיה לו טוב, אבל במצב הזה קשה לי פשוט לוותר על עצמי ועל מה שאני מרגישה.
מצטערת על החפירה
זהירות, חפירה!!
אני וחבר שלי ביחד כבר שנתיים ואני אוהבת אותך הכי בעולם! מבחינתי מצאתי את האדם שאיתו אני רוצה לבלות את שארית חיי.
יש רק בעיה אחת- כשאנחנו נפגשים עם חברים שלו אני מרגישה שהוא קצת מתעלם ממני. אני מרגישה מקום שני, כאילו החברים שלו יותר חשובים לו ממני. כשאנחנו רק שנינו הוא אומר לי כל הזמן שהוא אוהב אותי אבל כשאנחנו נפגשים עם החברים שלו אני פתאום מרגישה שאני מקום שני. דיברנו על זה מלא פעמים והוא חושב שאני מגזימה, שאני מחפשת בעיות שאין ושהוא לא מתכוון להתנהג אחרת. הוא גם אמר שמותר לו לא להיות לידי כל הזמן, ואני לגמרי מסכימה! אני לא רוצה שהוא יחזיק לי את היד, אני מסתדרת טוב עם האנשים האלה, אבל קשה לי לראות זוגות בקבוצת חברים הזאת שיושבים ביחד ומתחבקים ואז להסתכל על חבר שלי ולראות שהוא אפילו לא מסתכל עליי. הוא בקושי נוגע בי ליד חברים שלו, אפילו לא מגע קטן כשהוא עובר לידי. הוא לא דואג לי, לא כלום. אני ממש לא רוצה להיות החברה התלותית הזאת שרוצה שחבר שלה יהיה לידה כל הזמן ויראה לכל העולם שהוא אוהב אותה ופוצי מוצי, אבל האדישות שלו גורמת לי לברוח לצד השני וזה הופך אותי לקיצונית. אני שונאת את עצמי ככה! אני לא רוצה להיות כזאת! אבל אני מרגישה שהוא לא נותן לי את היחס שאני זקוקה לו. כל אחד זקוק למשהו במערכת יחסים כדי להרגיש טוב ואני צריכה יחס גם ליד חברים שלו. אני צריכה להרגיש שהוא שם בשבילי כל הזמן.
וזה גם לא שהוא לא רואה את חברים שלו אף פעם בגללי, להיפך! אני מפרגנת לו כשהוא רוצה לצאת עם חברים שלו לבד, גם אם אין לי תוכניות לאותו ערב ואני יושבת מול הטלוויזיה ומחכה שיחזור. גם כשהוא מזמין אותי לפגוש איתו כמה חברים, אני לא תמיד באה כי אני חושבת שההרכב של המפגש הזה לא מתאים ושהוא צריך להפגש איתם לבד.
אנחנו כל הזמן רבים על זה. כשאני אומרת לו שמשהו אחר מפריע לי, הוא מתקן את ההתנהגות שלו וגם אני מתקנת מה שצריך. גם ניסיתי לגרום לעצמי בכוח להתעלם ממה שאני מרגישה אבל אני לא מצליחה, אני לא יכולה לשלוט בזה. הוא לא מוכן להשתנות. כשאנחנו נפגשים עם חברים שלי אני תמיד דואגת שלא יהיה לבד, שיהיה לו עם מי לדבר ושירגיש שאני תמיד שם בשבילו. הוא חבר שלי ואני תמיד דואגת שיהיה לו טוב. אבל אני לא מרגישה את אותו יחס מצידו.
זה זלזול, אני מרגישה שהוא לוקח אותי כמובן מאליו. לפעמים בא לי פשוט לקום וללכת. מי יודע, אולי אי שם יש מישהו שמוכן לחבק אותי יותר. אני לא יכולה שלא לחשוב על שארית החיים שלי ככה. גם בעוד 20 שנה אנחנו נריב על זה כל פעם שנפגש עם חברים שלו? מה לעשות? אני לא רוצה להפרד ממנו אבל אם העתיד יהיה כזה אני לא יודעת אם אני אהיה מאושרת איתו. אני אעשה הכל כדי שיהיה לו טוב, אבל במצב הזה קשה לי פשוט לוותר על עצמי ועל מה שאני מרגישה.
מצטערת על החפירה
