איה איה
ויתרת על הנהיגה שאת כל כך אוהבת למען ריקי שכנראה מפחדת מהנהיגה שלך. הלוואי ואני אמצא בת זוג שתיקח ממני את נטל הנהיגה, אני מאוד אוהבת לנהוג, קיבלתי את ה"מחלה" הזאת מאבא. רק את המכונית המתאימה לנהיגה מהירה לא קיבלת ממנו. ביום רביעי שברתי את היד. סבלתי את הכאבים עד יום חמישי בבוקר. מכייוון שאני לבד נהגתי למרפאת זבולון מקרית אתא, שם פסק הרופא, שבר + רצועה קרועה=ניתוח. לא רציתי להגיע לרמב"מ לבד. אז... הזעקתי את אבא. והוא... חולה, מחוייב לחתונה של קרובת משפחה, הגיע. ברמב"מ החליטו שזה סובל דיחוי. שהגבס שיש לי יספיק בינתיים, ושלחו אותי הביתה. ואני חסרת אונים. ביקשתי מאבא שייקח אותי לבית של אמא. אז כשאין זוגיות, והילדים שיהיו בריאים ומאושרים, לא מתייחסים אלייך, אז לא הצד הריק והקר של המיטה הוא מה ששובר אותנו, אלא הידיעה שאם אין אני לי אין אף אחד, ושאם שברתי יד אז... גם אי אפשר לעבוד (אני עצמאית, והתאונה אינה תאונת עבודה) וגם אין מי שידיח כלים. זה שובר, את הנפש. יד שבורה זה כואב, באמת שכואב, אבל דמעה אחת לא הזלתי. הידיעה שאצטרך להגיע לבית חולים לבד, גרמה לברזי העיניים להפתח. אז לך ולכל החיות בזוגיות, טובה ויציבה, ומנחמות בצמד המילים, "את תמצאי", זה לא מנחם, אף אחת כשהיא שבורה, כשיש בפניה משימה שאינה יודעת איך לבצע לבד, וגם אינה יודעת למי לפנות לעזרה. אנשים שיש להם משאבים כלכליים יגידו לי "קחי עוזרת". לבלוז10 יגידו "שכרי מאלף סוסים". אבל אדם שעובד 12-18 שעות ביום כדי לשלם חשבונות, לא יכול להרשות לעצמו עזרה חיצונית כל כך יקרה. לי חברה שמרוויחה מצויין אמרה "לכי לרופא פרטי". כסף זה באמת עוזר, אבל עוד לא ראיתי בחיי המחאה מנייר, כרטיס מפלסטיק, או יציקת מתכת קשה שמלטפים, ואומרים, אני איתך, ואני לא נותן לך להרים ידים. בשביל זה צריך משפחה וחברים, ואותם לא קונים בכסף.
