מרגישה די אבודה
היי לכולם
פתאום, הפורום הזה נהיה רלוונטי גם בשבילי...:\
אני וחבר שלי שנתיים ביחד, קשר רציני ראשון לשנינו (אני בת 24 והוא בן 26).
לפני כחודש וחצי הוא ביקש לקחת הפסקה, אמר שהקשר נהיה רציני והוא רוצה לחשוב עלינו ועל החיים שלו בכלל, שהוא מבולבל. כששאלתי אם נדבר בזמן ההפסקה הוא אמר שכן. הוא שלח הודעות חמודות סתמיות ואני התקשרתי פעמיים, בהפרש של כמה ימים כדי לראות אם הוא כבר פחות מבולבל ומה קורה. בשלב מסויים נהייתי מתוסכלת שאין לו תשובה וכל הודעה שלו גורמת לי להרגיש מבולבלת לגבי מה שהוא מרגיש...אמרתי לו שאני תלויה באויר, ולכן אני מבקשת להגביל את ההפסקה לשבועיים, זמן ריאלי בשביל לחשוב, ושבזמן הזה לא נדבר, אלא אם כן תהיה לו איזושהי החלטה לגבינו, או משהו מהותי אחר להגיד. אני כתבתי לו את ההודעה הזו בפייסבוק, גם בגלל שבמילא היה ביננו נתק של איזה שבוע ולא רציתי להרעיש את השקט עם איזו שיחת טלפון דרמטית, וגם כי פחדתי שאתבלבל, ושטון הדיבור שלי יישמע מעט תקיף מידי, או אולטימטומי מידי, והעדפתי לכתוב. כנראה שזו לא דרך טובה לדבר על דברים כאלו אבל זה מה שהיה.
הוא כנראה לקח את ההודעה שלי ממש קשה. פתאום נוצר מצב שהוא הרגיש נטוש לא פחות ממני, למרות שהוא זה שלקח את ההפסקה. את כל זה שיערתי לפי הפעילות שלו בפייסבוק...הוא גם כתב לי פעמיים, בשני המקרים לא דברים בהירים, שאוכל להסיק מהם משהו לגבי המשך הקשר, אבל בפעם הראשונה נפלתי לאשליות והשבתי לו בחום, שלא הוליד המשך. בפעם השניה כבר לא השבתי. בינתיים נגמר הזמן וחיכיתי (בחשש רב) שהוא ייצור איתי קשר וימסור לי את החלטתו. הוא לא עשה זאת ובינתיים התחלתי להרגיש ממש אשמה על זה שלא עניתי לו (הוא כתב שרע לו בהודעה השניה) ובכלל, על התנהגויות שלי בקשר. שלחתי לו אסאמאס מתנצל מתוך תחושה שאני עושה את זה לא על מנת להשפיע על החלטתו, אלא בכל מקרה. הוא ענה שהוא לא בטוח מה זו ההודעה פתאום אבל כואב לו..בכל מקרה כעבור כמה ימים יצרתי קשר בעצמי ונפגשנו.
בפגישה הוא אמר שעדיין אין לו החלטה. שההפסקה היתה התקופה הכי רעה בחיים שלו, שהוא חשב עלי 99 אחוז מהזמן וביקר במקומות שהיינו יחד, שהוא לא ידע אם אכפת לי ממנו בכלל בזמן הזה, שאולי רק הוא סובל, שהוא אוהב אותי מאוד ולא חושב שיאהב מישהי ככה אי פעם, אבל בכל זאת לא שמעתי שום התחייבות מצידו בין המילים האלו. שאלתי מה בכל זאת הוא מחליט, ואיכשהו, מאוד בהיסוס הוא אמר שנהיה בקשר אבל הוא צריך עוד לחשוב. אני בפגישה לא תיארתי את הסבל שנגרם לי בהפסקה כמעט. אחר כך עיבדתי את השיחה שהיתה והגעתי למסקנה שיש פה משבר אמון מאוד רציני- הוא לא סומך עלי.
יכולתי להחליט להיפרד, הוא לא היה עוצר בעדי מעמדתו הקורבנית, אבל שנאתי את המצב הזה, להיפרד בצורה כ"כ רעה. וחוץ מזה שאני מאוד אוהבת אותו, ולא רציתי לוותר. במשך שבוע תמכתי בו. הקשר היה חד צדדי לחלוטין, אני כתבתי לו על געגועיי והוא לא השיב על זה אבל כתב על דברים אחרים. ניסיתי להיפגש ולצאת משיחות הפייסבוק האלה לשיחות חיות ואמיתיות, בשביל להתחיל לפתור את הבעיות, אבל הוא סירב להיפגש, אמר "אולי" ודחה. בסוף היתה לנו איזו שיחה טובה שבה הוא הבין שגם אני סבלתי בהפסקה, שגם לי כואב וגם לי חשוב, ואז הוא יזם פגישה מיוזמתו, אבל זו היתה פגישה קצרה בגלל החג ולא הספקנו, הבנתי ממנו שהוא רוצה להישאר בקשר ולנסות לשפר, אבל זה היה ככה במעומעם יחסית, בגדול. הוא הציע להפגש שוב למחרת, אבל למחרת הוא ביטל לבסוף כי היה איזה אירוע משפחתי במסגרת החג, ואז נפגשנו, שוב ביוזמתו, למחרת היום. היתה פגישה לא נעימה כ"כ. אחרי שבוע של חד צדדיות, הטחתי בו את כל הסבל שעבר עלי וציינתי כמה פעמים שקשה לי לסמוך עליו עכשיו. הוא לא כ"כ הבין על מה אני מדברת. הוא לא היה מודע לאיך שהרגשתי כי הוא היה שקוע בעצמו. הוא היה יחסית אדיש. אמר כבדרך אגב כזה, כאילו זה מאוד ברור לי, שהוא חושב ששנינו כרגע באותו מצב- לשנינו חשוב הקשר ובגלל זה החלטנו להישאר.
יום אח"כ כתבתי לו הודעה קצרה שיהנה באיזו תוכנית שהיתה לו באותו יום, לא ידעתי בדיוק באיזה שעה זה. דיברנו 2 מילים והוא אמר שהוא עסוק ושאולי נדבר יותר מאוחר. כמובן שלא דיברנו, זה היה אתמול. והנה הגענו להיום, ושוב לא דיברנו כל היום, ואני לא יודעת מה יהיה.
עכשיו כמה דברים על הקשר עצמו:
קקשה לשנינו לבטא את מה שאנחנו מרגישים. הרבה פעמים כשלא הצלחתי להגיד באופן ישיר על דבר שהפריע לי, הרחקתי אותו ממני באמצעות ויכוח על דבר אחר, כביכול לא משהו שקשור אלינו. אבל תמיד הנטיה שלי כשאני נפגעת היא להתעמת עם הצד השני, לבוא ולדבר, לנסות להבין מה קרה. הוא לעומתי מסתגר בעולמו ומתרחק במצב כזה.
אני יכולה לפנות אליו שוב. אגו זו סיבה שולית ללא לעשות זאת. הסיבה העיקרית היא שאני רוצה שייקח אחריות, שיתנהג כמו אדם מבוגר. הוא פגוע? שידבר. שינסה ליצור קשר. הוא פגוע מידי? שייפרד. שיעשה משהו. אני מרגישה כמו איזו קלישאה שכל פעם אומרת לו "בוא נדבר". לא נראה שהוא מתאמץ, שהוא יוצא מגדרו כמוני.
באלי לכתוב לו שאי אפשר לנהל קשר ככה, ושאו שנפרד או שנדבר, אבל הצבת תנאים כזו יוצרת אנטי.
אני לא יודעת מה לעשות, בחיי, אבל אני סובלת.
אני רוצה שחיי יחזרו למסלולם.
עברה עלי תקופה קשה מאוד.
עצות?
היי לכולם
פתאום, הפורום הזה נהיה רלוונטי גם בשבילי...:\
אני וחבר שלי שנתיים ביחד, קשר רציני ראשון לשנינו (אני בת 24 והוא בן 26).
לפני כחודש וחצי הוא ביקש לקחת הפסקה, אמר שהקשר נהיה רציני והוא רוצה לחשוב עלינו ועל החיים שלו בכלל, שהוא מבולבל. כששאלתי אם נדבר בזמן ההפסקה הוא אמר שכן. הוא שלח הודעות חמודות סתמיות ואני התקשרתי פעמיים, בהפרש של כמה ימים כדי לראות אם הוא כבר פחות מבולבל ומה קורה. בשלב מסויים נהייתי מתוסכלת שאין לו תשובה וכל הודעה שלו גורמת לי להרגיש מבולבלת לגבי מה שהוא מרגיש...אמרתי לו שאני תלויה באויר, ולכן אני מבקשת להגביל את ההפסקה לשבועיים, זמן ריאלי בשביל לחשוב, ושבזמן הזה לא נדבר, אלא אם כן תהיה לו איזושהי החלטה לגבינו, או משהו מהותי אחר להגיד. אני כתבתי לו את ההודעה הזו בפייסבוק, גם בגלל שבמילא היה ביננו נתק של איזה שבוע ולא רציתי להרעיש את השקט עם איזו שיחת טלפון דרמטית, וגם כי פחדתי שאתבלבל, ושטון הדיבור שלי יישמע מעט תקיף מידי, או אולטימטומי מידי, והעדפתי לכתוב. כנראה שזו לא דרך טובה לדבר על דברים כאלו אבל זה מה שהיה.
הוא כנראה לקח את ההודעה שלי ממש קשה. פתאום נוצר מצב שהוא הרגיש נטוש לא פחות ממני, למרות שהוא זה שלקח את ההפסקה. את כל זה שיערתי לפי הפעילות שלו בפייסבוק...הוא גם כתב לי פעמיים, בשני המקרים לא דברים בהירים, שאוכל להסיק מהם משהו לגבי המשך הקשר, אבל בפעם הראשונה נפלתי לאשליות והשבתי לו בחום, שלא הוליד המשך. בפעם השניה כבר לא השבתי. בינתיים נגמר הזמן וחיכיתי (בחשש רב) שהוא ייצור איתי קשר וימסור לי את החלטתו. הוא לא עשה זאת ובינתיים התחלתי להרגיש ממש אשמה על זה שלא עניתי לו (הוא כתב שרע לו בהודעה השניה) ובכלל, על התנהגויות שלי בקשר. שלחתי לו אסאמאס מתנצל מתוך תחושה שאני עושה את זה לא על מנת להשפיע על החלטתו, אלא בכל מקרה. הוא ענה שהוא לא בטוח מה זו ההודעה פתאום אבל כואב לו..בכל מקרה כעבור כמה ימים יצרתי קשר בעצמי ונפגשנו.
בפגישה הוא אמר שעדיין אין לו החלטה. שההפסקה היתה התקופה הכי רעה בחיים שלו, שהוא חשב עלי 99 אחוז מהזמן וביקר במקומות שהיינו יחד, שהוא לא ידע אם אכפת לי ממנו בכלל בזמן הזה, שאולי רק הוא סובל, שהוא אוהב אותי מאוד ולא חושב שיאהב מישהי ככה אי פעם, אבל בכל זאת לא שמעתי שום התחייבות מצידו בין המילים האלו. שאלתי מה בכל זאת הוא מחליט, ואיכשהו, מאוד בהיסוס הוא אמר שנהיה בקשר אבל הוא צריך עוד לחשוב. אני בפגישה לא תיארתי את הסבל שנגרם לי בהפסקה כמעט. אחר כך עיבדתי את השיחה שהיתה והגעתי למסקנה שיש פה משבר אמון מאוד רציני- הוא לא סומך עלי.
יכולתי להחליט להיפרד, הוא לא היה עוצר בעדי מעמדתו הקורבנית, אבל שנאתי את המצב הזה, להיפרד בצורה כ"כ רעה. וחוץ מזה שאני מאוד אוהבת אותו, ולא רציתי לוותר. במשך שבוע תמכתי בו. הקשר היה חד צדדי לחלוטין, אני כתבתי לו על געגועיי והוא לא השיב על זה אבל כתב על דברים אחרים. ניסיתי להיפגש ולצאת משיחות הפייסבוק האלה לשיחות חיות ואמיתיות, בשביל להתחיל לפתור את הבעיות, אבל הוא סירב להיפגש, אמר "אולי" ודחה. בסוף היתה לנו איזו שיחה טובה שבה הוא הבין שגם אני סבלתי בהפסקה, שגם לי כואב וגם לי חשוב, ואז הוא יזם פגישה מיוזמתו, אבל זו היתה פגישה קצרה בגלל החג ולא הספקנו, הבנתי ממנו שהוא רוצה להישאר בקשר ולנסות לשפר, אבל זה היה ככה במעומעם יחסית, בגדול. הוא הציע להפגש שוב למחרת, אבל למחרת הוא ביטל לבסוף כי היה איזה אירוע משפחתי במסגרת החג, ואז נפגשנו, שוב ביוזמתו, למחרת היום. היתה פגישה לא נעימה כ"כ. אחרי שבוע של חד צדדיות, הטחתי בו את כל הסבל שעבר עלי וציינתי כמה פעמים שקשה לי לסמוך עליו עכשיו. הוא לא כ"כ הבין על מה אני מדברת. הוא לא היה מודע לאיך שהרגשתי כי הוא היה שקוע בעצמו. הוא היה יחסית אדיש. אמר כבדרך אגב כזה, כאילו זה מאוד ברור לי, שהוא חושב ששנינו כרגע באותו מצב- לשנינו חשוב הקשר ובגלל זה החלטנו להישאר.
יום אח"כ כתבתי לו הודעה קצרה שיהנה באיזו תוכנית שהיתה לו באותו יום, לא ידעתי בדיוק באיזה שעה זה. דיברנו 2 מילים והוא אמר שהוא עסוק ושאולי נדבר יותר מאוחר. כמובן שלא דיברנו, זה היה אתמול. והנה הגענו להיום, ושוב לא דיברנו כל היום, ואני לא יודעת מה יהיה.
עכשיו כמה דברים על הקשר עצמו:
קקשה לשנינו לבטא את מה שאנחנו מרגישים. הרבה פעמים כשלא הצלחתי להגיד באופן ישיר על דבר שהפריע לי, הרחקתי אותו ממני באמצעות ויכוח על דבר אחר, כביכול לא משהו שקשור אלינו. אבל תמיד הנטיה שלי כשאני נפגעת היא להתעמת עם הצד השני, לבוא ולדבר, לנסות להבין מה קרה. הוא לעומתי מסתגר בעולמו ומתרחק במצב כזה.
אני יכולה לפנות אליו שוב. אגו זו סיבה שולית ללא לעשות זאת. הסיבה העיקרית היא שאני רוצה שייקח אחריות, שיתנהג כמו אדם מבוגר. הוא פגוע? שידבר. שינסה ליצור קשר. הוא פגוע מידי? שייפרד. שיעשה משהו. אני מרגישה כמו איזו קלישאה שכל פעם אומרת לו "בוא נדבר". לא נראה שהוא מתאמץ, שהוא יוצא מגדרו כמוני.
באלי לכתוב לו שאי אפשר לנהל קשר ככה, ושאו שנפרד או שנדבר, אבל הצבת תנאים כזו יוצרת אנטי.
אני לא יודעת מה לעשות, בחיי, אבל אני סובלת.
אני רוצה שחיי יחזרו למסלולם.
עברה עלי תקופה קשה מאוד.
עצות?
