מקום עבודה ככלא
הי, אני מתייעצת בפורום זה מפעם לפעם. ליוויתם אותי ביומי הראשון (כעובדת חלקית) בעבודתי, במשברים בהתחלה וביומי הראשון שם כעובדת במשרה מלאה+ (המון המון שעות). יש לי בעיה- והיום הבנתי שאני סובלת ממנה למעשה מעבודתי הראשונה בגיל 18 (היום בת 26). בכל עבודה בה הייתי- סבלתי. ולא תמיד התנאים היו באמת קשים- או שאולי כן- אבל אני יודעת היטב שסבלתי בגלל דבר שלא קשור בתנאים האובייקטיביים. סבלתי כי הרגשתי כלואה. הרגשתי שאני תחת זכוכית מגדלת, שכולם לא מרוצים ממני, שלא אוהבים אותי וכו. אנשים שהכרתי במסגרת העבודה בד"כ לא עניינו אותי ולפעמים שנאתי אותם. אני יודעת שאם הייתי פוגשת אנשים אלה מחוץ לעבודה לא הייתי שונאת אותם ואולי אפילו מחבבת. הרגשתי ניכור מעבודתי- עשיתי רק כדי להיראות בסדר. שיחשבו שאני מתפקדת היטב ותורמת. השנה הכרתי לראשונה את תורת המרקסיזם- ומאוד התחברתי לתיאורו של מרקס אודות הניכור בין הפועל לעצמו, לעובדים אתו, לתוצר עבודתו. הצעתו של מרקס מוכרת לנו פחות או יותר. אך אני לא רואה בה קשר לחיי או אפשרות לפעול בצורה דומה. מה אני עושה בינתיים? אני מרגישה את זה שוב מתחיל עכשיו- במקום עבודתי החדש. אני מרגישה שהמקום לוקח ממני את שעות היום, אני לא יכולה ללכת ולעשות דברים , להיות עם חבר שלי, ליצור,לשמוח. מרגישה כלואה. בא לי לעשות כל כך הרבה- ושעות העבודה המרובות (אובייקטיבית) הן בלתי אפשריות. האנשים שם- או שהם נראים לי אנטיפטיים וטפשים "עבד כי ימלוך" כאלה, או שהם נראים לי נחמדים אך אני לא מצליחה להיות אתם נינוחה. בחברה באופן כללי אני בטוחה בעצמי. רק כשאני במסגרת עבודה- אני פתאום מאבדת אמון בעצמי כאילו ומתביישת ומופנמת. אציין שאני סיימתי לימודים לא מזמן ומאוד מדכאת אותי תחושה שיש לי שחיי הטובים נגמרו- ועכשיו צריך להתחיל לעבוד את אל הממון. בא לי לוותר על תכניותי , לנסוע לגור במצפה רמון, לכתוב ספר ולעבוד בערבים בפאב... מה אני עושה??
הי, אני מתייעצת בפורום זה מפעם לפעם. ליוויתם אותי ביומי הראשון (כעובדת חלקית) בעבודתי, במשברים בהתחלה וביומי הראשון שם כעובדת במשרה מלאה+ (המון המון שעות). יש לי בעיה- והיום הבנתי שאני סובלת ממנה למעשה מעבודתי הראשונה בגיל 18 (היום בת 26). בכל עבודה בה הייתי- סבלתי. ולא תמיד התנאים היו באמת קשים- או שאולי כן- אבל אני יודעת היטב שסבלתי בגלל דבר שלא קשור בתנאים האובייקטיביים. סבלתי כי הרגשתי כלואה. הרגשתי שאני תחת זכוכית מגדלת, שכולם לא מרוצים ממני, שלא אוהבים אותי וכו. אנשים שהכרתי במסגרת העבודה בד"כ לא עניינו אותי ולפעמים שנאתי אותם. אני יודעת שאם הייתי פוגשת אנשים אלה מחוץ לעבודה לא הייתי שונאת אותם ואולי אפילו מחבבת. הרגשתי ניכור מעבודתי- עשיתי רק כדי להיראות בסדר. שיחשבו שאני מתפקדת היטב ותורמת. השנה הכרתי לראשונה את תורת המרקסיזם- ומאוד התחברתי לתיאורו של מרקס אודות הניכור בין הפועל לעצמו, לעובדים אתו, לתוצר עבודתו. הצעתו של מרקס מוכרת לנו פחות או יותר. אך אני לא רואה בה קשר לחיי או אפשרות לפעול בצורה דומה. מה אני עושה בינתיים? אני מרגישה את זה שוב מתחיל עכשיו- במקום עבודתי החדש. אני מרגישה שהמקום לוקח ממני את שעות היום, אני לא יכולה ללכת ולעשות דברים , להיות עם חבר שלי, ליצור,לשמוח. מרגישה כלואה. בא לי לעשות כל כך הרבה- ושעות העבודה המרובות (אובייקטיבית) הן בלתי אפשריות. האנשים שם- או שהם נראים לי אנטיפטיים וטפשים "עבד כי ימלוך" כאלה, או שהם נראים לי נחמדים אך אני לא מצליחה להיות אתם נינוחה. בחברה באופן כללי אני בטוחה בעצמי. רק כשאני במסגרת עבודה- אני פתאום מאבדת אמון בעצמי כאילו ומתביישת ומופנמת. אציין שאני סיימתי לימודים לא מזמן ומאוד מדכאת אותי תחושה שיש לי שחיי הטובים נגמרו- ועכשיו צריך להתחיל לעבוד את אל הממון. בא לי לוותר על תכניותי , לנסוע לגור במצפה רמון, לכתוב ספר ולעבוד בערבים בפאב... מה אני עושה??