לפרוק מחשבות...
מישהו היה היום במצפה יצהר? תראו, גם אתם מרגישים הרגשה מעיקה כשאתם יושבים בבי"ס/הסעה/בית/בכל מקום שהוא ביקום ובמקביל באותה שניה בפיסת ארץ קטנה וחשובה מבצעים פינוי?! ואולי יכולתם להיות שם?! ופתאום המון מחשבות מתפקעות בראש, אחרי הכל, כמה דיברו על זה, ומה באמת אנחנו עושים? מצטערת, אני פשוט מוציאה את התסכול... אז מה עושים?! וזה יותר מפרטים טכניים, ראיתם איך הציגו את זה בחדשות (לפחות ב-nana)? "שלושים ושמונה מתנחלים נעצרו במאבק על בית אחד" וכל הכתבה באותה גישה בדיוק... ונחשו איזה תמונות יצרפו... זה כ"כ כואב שיש כזו תהום בתוך העם, רק לראות את החדשות והעיתונים גורם לי לרצות לבכות, או לפחות להתחיל להרהר היכן אנחנו באמת עומדים. זה הכל, המצב, הבטחון, ההתנחלויות וכו' וכו', ואת הכל סובב פער שכזה, כאילו מציאויות חיים שונות, חופפות אבל בלי נקודת נגיעה. זו ממש תביעת השעה בשביל כל אחד מאיתנו... אני לפחות פשוט תופסת את עצמי עכשיו בנקודה של- מה את באמת עושה?! האם הוצאתי מעצמי את כל היכולות האפשריות?! באמת התעמקתי במה שאני דוגלת בו?... או ש... אולי פשוט כל צד כ"כ דהוי ומהוסס מבפנים שאין לו מספיק כוחות לגשת הלאה? אני מקווה שזה לא כך. אנחנו הרי בתהליך, נכון? זה מזכיר לי משהו ממש יפה שפשוט אני לא זוכרת אותו במדיוק עכשיו,מי שזוכר מוזמן להשלים... "כאיילת השחר כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא..."