מצעד האכזבות!
אז ככה, מסיבתיות רגילה היתה. שלל צבעי (א)נשים וקשת היו. מה לא היה? מצעד פוליטי! כשהגענו, אשתי ואני, לתל אביב (גרות מחוץ לעיר) - הדבר הראשון שלא!!!!!!! נגלה לעינינו היו דגלים. 3, 4 בכניסה לת"א ואז כלום. (מזל שמבית ההורים נסענו עם דגל כל הדרך לת"א - ככה שמבחינתנו, את שלנו עשינו). רק איפה שהיה איכלוס יחסית גבוה של הומואים, לסביות, בי וטרנס - העיריה שמה ברוב טובה דגלים. התעלמנו. חנינו את סוקרטס (הטוסטוס שלנו) ופנינו שמחות וצוהלות לגן העיר. הגענו בערך 20 דקות לפני תחילת המצעד כך שרוב הדוכנים כבר היו בשלב הקיפולים והמוכרים/ות צעקו לנו: "בחוף, נפגש בחוף". טוב. צעדנו. היה חשוב לנו לצעוד, לראות ובעיקר להיראות. היה חם ומחניק אבל הרגשת שמחה ושליחות העפילה על הכל. כשהגענו לחוף, מצאנו צל מהר יחסית והתמקמנו. מאוחר יותר פרשנו לאכול במסעדה הכי אהובה עלינו ביפו והחלטנו לחזור לחוף ולראות את טקס החתונה המדובר. כאן בעצם מתחיל הסיפור - אני לא אדבר על כך שלי לא נראה הגיוני לעשות טקס כ"כ אישי (עם עוד כמה זוגות) מול אלפי אנשים לבושים בבגדי ים, שאינם מכירים אותי, כשברקע מתנגנת מוסיקת טרנס ובקושי שומעים משהו. כן אדבר על הטקס עצמו. אם כבר החלטת לעשות כזה טקס - זה המקום והזמן להביע עמדה ברורה ופוליטית לגבי המצב. לא כך קרה. גל אוחובסקי ניהל את הטקס עם קטעי קישור של בדיחות והומור כללי. כל אחד מהזוגות (2 זוגות הומואים ו-2 זוגות של לסביות) אמרו בערך 2 משפטים האחד/ת לאחד/ת. ואז עבר ילד ונתן להם טבעות. הכל לפי סדר ההעמדה. לקראת סוף הטקס, גל אוחובסקי סיפר לקהל שכל הזמן ובעיקר עכשיו שואלים אותו האם זה כבר חוקי, ולשם כך קרא לבמה את אירית רוזנבלום מ"משפחה חדשה". הנ"ל עלתה והחתימה את כולם/ן על מסמך וצעקה: "ועכשיו הכל שריר ובריר" (או משהו כזה....) ונתנה תוקף לכל העיניין. עכשיו, אני לא יודעת אם ישנתי 200 שנה, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא קיבלנו אשתי ואני שום תוקף משום גוף ממשלתי כזה או אחר. אם כבר עושים כזה טקס מול כ"כ הרבה אנשים - לא כדאי לצאת בהצהרה חברתית-פוליטית שאומרת ש"הנה, יש כאן 4 זוגות נחמדים, המצעד הזה הוא לא רק כיף ומסיבה, הוא בא להגיד שיש לנו עוד כל כך הרבה על מה להילחם. בואו ניתן להם את ברכתנו אך נדע כי זה לא הסוף. יש לנו עוד הרבה עבודה כדי שיכירו בנו כזוג נשוי לכל דבר, כהורים משותפים." (משהו כזה...) בקיצור, זה מאוד הכעיס אותי וגם את אשתי. אז פנינו בסוף הטקס לגברת אירית ואמרנו לה שחבל שלא ניצלה את ההזדמנות הזו כדי לומר את הדברים הללו. תשובתה היתה: זה בדיוק כמו זוגות סטרייטים. מגיעות לכן כל הזכויות של זוג נשוי, החוזה המשפטי תקף לחלוטין. ניסינו לעמת אותה עם העובדה שעל מנת לקבל את הזכויות הלל זוגות חד מיניים צריכים לעשות שמיניות באוויר ולהוכיח את הקשר שלהם, דבר שזוגות הטרו' לא צריכים. ניסינו להגיד לה שהעובדה שהיא הצהירה מול מאות בנות ובני אדם שהנישואים האלה שווים לנישואים הטרוסקסואלים מבחינת המדינה זוהי יצירת אשליה אם לא רמיה. היא המשיכה להגיד שזה בדיוק אותו דבר. אם זה בדיוק אותו דבר אז על מה אנחנו מוחים ולמה אנחנו יוצאות לרחובות? בכל מקרה, גם במהלך הטקס וגם אחריו שמענו שיחות בין אנשים. בערך חמש או שש קבוצות אנשים דיברו על זה "אה, זה כנראה חוקי עכשיו." ולא מה שהיה אמור להיות: "וואלה, זה באמת מצב לא הגיוני שהמדינה לא מכירה בנישואים האלה" בקיצור, לפי גברת אירית רוזנבלום, אין לנו למה לצעוד. אנחנו שווי זכויות. בעיני זו חוצפה שלא תתואר ובעיקר.... כאב לב על ההזדמנות שהוחמצה.
אז ככה, מסיבתיות רגילה היתה. שלל צבעי (א)נשים וקשת היו. מה לא היה? מצעד פוליטי! כשהגענו, אשתי ואני, לתל אביב (גרות מחוץ לעיר) - הדבר הראשון שלא!!!!!!! נגלה לעינינו היו דגלים. 3, 4 בכניסה לת"א ואז כלום. (מזל שמבית ההורים נסענו עם דגל כל הדרך לת"א - ככה שמבחינתנו, את שלנו עשינו). רק איפה שהיה איכלוס יחסית גבוה של הומואים, לסביות, בי וטרנס - העיריה שמה ברוב טובה דגלים. התעלמנו. חנינו את סוקרטס (הטוסטוס שלנו) ופנינו שמחות וצוהלות לגן העיר. הגענו בערך 20 דקות לפני תחילת המצעד כך שרוב הדוכנים כבר היו בשלב הקיפולים והמוכרים/ות צעקו לנו: "בחוף, נפגש בחוף". טוב. צעדנו. היה חשוב לנו לצעוד, לראות ובעיקר להיראות. היה חם ומחניק אבל הרגשת שמחה ושליחות העפילה על הכל. כשהגענו לחוף, מצאנו צל מהר יחסית והתמקמנו. מאוחר יותר פרשנו לאכול במסעדה הכי אהובה עלינו ביפו והחלטנו לחזור לחוף ולראות את טקס החתונה המדובר. כאן בעצם מתחיל הסיפור - אני לא אדבר על כך שלי לא נראה הגיוני לעשות טקס כ"כ אישי (עם עוד כמה זוגות) מול אלפי אנשים לבושים בבגדי ים, שאינם מכירים אותי, כשברקע מתנגנת מוסיקת טרנס ובקושי שומעים משהו. כן אדבר על הטקס עצמו. אם כבר החלטת לעשות כזה טקס - זה המקום והזמן להביע עמדה ברורה ופוליטית לגבי המצב. לא כך קרה. גל אוחובסקי ניהל את הטקס עם קטעי קישור של בדיחות והומור כללי. כל אחד מהזוגות (2 זוגות הומואים ו-2 זוגות של לסביות) אמרו בערך 2 משפטים האחד/ת לאחד/ת. ואז עבר ילד ונתן להם טבעות. הכל לפי סדר ההעמדה. לקראת סוף הטקס, גל אוחובסקי סיפר לקהל שכל הזמן ובעיקר עכשיו שואלים אותו האם זה כבר חוקי, ולשם כך קרא לבמה את אירית רוזנבלום מ"משפחה חדשה". הנ"ל עלתה והחתימה את כולם/ן על מסמך וצעקה: "ועכשיו הכל שריר ובריר" (או משהו כזה....) ונתנה תוקף לכל העיניין. עכשיו, אני לא יודעת אם ישנתי 200 שנה, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא קיבלנו אשתי ואני שום תוקף משום גוף ממשלתי כזה או אחר. אם כבר עושים כזה טקס מול כ"כ הרבה אנשים - לא כדאי לצאת בהצהרה חברתית-פוליטית שאומרת ש"הנה, יש כאן 4 זוגות נחמדים, המצעד הזה הוא לא רק כיף ומסיבה, הוא בא להגיד שיש לנו עוד כל כך הרבה על מה להילחם. בואו ניתן להם את ברכתנו אך נדע כי זה לא הסוף. יש לנו עוד הרבה עבודה כדי שיכירו בנו כזוג נשוי לכל דבר, כהורים משותפים." (משהו כזה...) בקיצור, זה מאוד הכעיס אותי וגם את אשתי. אז פנינו בסוף הטקס לגברת אירית ואמרנו לה שחבל שלא ניצלה את ההזדמנות הזו כדי לומר את הדברים הללו. תשובתה היתה: זה בדיוק כמו זוגות סטרייטים. מגיעות לכן כל הזכויות של זוג נשוי, החוזה המשפטי תקף לחלוטין. ניסינו לעמת אותה עם העובדה שעל מנת לקבל את הזכויות הלל זוגות חד מיניים צריכים לעשות שמיניות באוויר ולהוכיח את הקשר שלהם, דבר שזוגות הטרו' לא צריכים. ניסינו להגיד לה שהעובדה שהיא הצהירה מול מאות בנות ובני אדם שהנישואים האלה שווים לנישואים הטרוסקסואלים מבחינת המדינה זוהי יצירת אשליה אם לא רמיה. היא המשיכה להגיד שזה בדיוק אותו דבר. אם זה בדיוק אותו דבר אז על מה אנחנו מוחים ולמה אנחנו יוצאות לרחובות? בכל מקרה, גם במהלך הטקס וגם אחריו שמענו שיחות בין אנשים. בערך חמש או שש קבוצות אנשים דיברו על זה "אה, זה כנראה חוקי עכשיו." ולא מה שהיה אמור להיות: "וואלה, זה באמת מצב לא הגיוני שהמדינה לא מכירה בנישואים האלה" בקיצור, לפי גברת אירית רוזנבלום, אין לנו למה לצעוד. אנחנו שווי זכויות. בעיני זו חוצפה שלא תתואר ובעיקר.... כאב לב על ההזדמנות שהוחמצה.