מציאויות
פוחדת מהחמסינים, כל בוקר מקדימה בעוד חצי שעה לצאת לתוך הקרירות עד שתתחלף בשמש. יוצאת לתוך הרוח הנוגעת בליטוף המיוחד שרק הרוח יודעת ורק ככה בעורה היא יודעת את הרוח. צמרמורת נעימה בכל גופה, הולכת ומתמסרת לתחושה, נעה בתוך הרחם הרחב של החוץ, בתחושות של שלווה, אהבה וחמלה. ברור לה שהיא אהובה, אישה ילדה יודעת לזהות מגע, לא היא לא מרומה. בצעדים הראשונים היא מרגישה קלה, מאפשרת לעצמה רק להתענג כעוברה, לא זוכרת את שחלמה. יודעת שיש ריפוי לכל הדמויות שהסתובבו בתוכה בחשכה. זה הזמן שלה להיות בעולם הרוח. ישנן כל כך הרבה מציאויות כשלפעמים היא לא יודעת באיזו מציאות היא עכשיו. בלילה הכל היה מציאותי ובבוקר יכלה לראות שהיא שוב באותה מציאות. ניסתה בהליכתה לשאול מה החלימה יודעת שהיא לא? בבקרים היא הולכת בדיוק את אותו המסלול, עלייה וירידה, לא יכולה ללכת לאיבוד ושם טעתה. שם הייתה בממלכת הפחד. עכשיו היא שקטה מסתכלת בשלווה על הכבשים החולפות, והרועה שמתהלך וכוס קפה בידו האחת ומקל הרועים בידו השנייה. כאן בממלכת הכבשים כל כך על האדמה ובחלום היא החליקה, נסחפה, נבהלה. יש הבדל במציאויות האלה בין הגלישה להליכה, זה הרגל של שנים שהיא הולכת עקב בצד אגודל, אף פעם לא עפה עם הרוח. רק בחלומות היא נזרקת, מושלכת, עוזבת לתוך מסעות. שם היא לא יודעת להבחין בין מחשבותיה להזיותיה, בין התנסויותיה למשאלותיה בין עצמה לידיעתה, מתמזגת לגמרי עם מרכיבי נפשה ועולה צלולה או לא עולה. יום אחד כשלא יהיו חמסינים, היא תעוף עם הרוח.
פוחדת מהחמסינים, כל בוקר מקדימה בעוד חצי שעה לצאת לתוך הקרירות עד שתתחלף בשמש. יוצאת לתוך הרוח הנוגעת בליטוף המיוחד שרק הרוח יודעת ורק ככה בעורה היא יודעת את הרוח. צמרמורת נעימה בכל גופה, הולכת ומתמסרת לתחושה, נעה בתוך הרחם הרחב של החוץ, בתחושות של שלווה, אהבה וחמלה. ברור לה שהיא אהובה, אישה ילדה יודעת לזהות מגע, לא היא לא מרומה. בצעדים הראשונים היא מרגישה קלה, מאפשרת לעצמה רק להתענג כעוברה, לא זוכרת את שחלמה. יודעת שיש ריפוי לכל הדמויות שהסתובבו בתוכה בחשכה. זה הזמן שלה להיות בעולם הרוח. ישנן כל כך הרבה מציאויות כשלפעמים היא לא יודעת באיזו מציאות היא עכשיו. בלילה הכל היה מציאותי ובבוקר יכלה לראות שהיא שוב באותה מציאות. ניסתה בהליכתה לשאול מה החלימה יודעת שהיא לא? בבקרים היא הולכת בדיוק את אותו המסלול, עלייה וירידה, לא יכולה ללכת לאיבוד ושם טעתה. שם הייתה בממלכת הפחד. עכשיו היא שקטה מסתכלת בשלווה על הכבשים החולפות, והרועה שמתהלך וכוס קפה בידו האחת ומקל הרועים בידו השנייה. כאן בממלכת הכבשים כל כך על האדמה ובחלום היא החליקה, נסחפה, נבהלה. יש הבדל במציאויות האלה בין הגלישה להליכה, זה הרגל של שנים שהיא הולכת עקב בצד אגודל, אף פעם לא עפה עם הרוח. רק בחלומות היא נזרקת, מושלכת, עוזבת לתוך מסעות. שם היא לא יודעת להבחין בין מחשבותיה להזיותיה, בין התנסויותיה למשאלותיה בין עצמה לידיעתה, מתמזגת לגמרי עם מרכיבי נפשה ועולה צלולה או לא עולה. יום אחד כשלא יהיו חמסינים, היא תעוף עם הרוח.