מצטרפת חדשה
היי לכולן
מזה הרבה זמן שרציתי לכתוב כאן אך רק עתה הושבתי את עצמי לכתוב את ארועי השנה האחרונה...
אני רוצה לשתף, ברשותכן כמובן, ומקווה לא להלאות..
אני בת 33 ולא נשואה.
אצלי הכל התחיל השנה בסביבות אוקטובר. התחיל להיות לי כאב בבטן מצד ימין. באימונים במכון הרגשתי את זה יותר (כמובן שחשבתי שזה עלול להיות קשור אחד בשני). הכאב המשיך עם דקירות בזמן ישיבה, כאב בבטן העליונה ועייפות וחולשה תמידיים שדרשו שינת צהריים (שלא הפריעה לשינה בלילה). באחת מהווסתות שקיבלתי באותה תקופה היו כאבים כאלה עזים שלא יכלתי לזוז (או לנשום) - משהו חריג מאוד (שלא חוויתי לפני כן). אחרי שהייתי אצל רופא המשפחה, החלטתי לבקר גם את רופא הנשים. הרופא מייד עשה לי אולטרסאונד וחבל שאין לי מילים לתאר את הפרצוף או את נימת קולו כשראה את הציסטה העצומה שהיתה שם. הוא שלח אותי לאולטרסאונד נוסף, שם, הרופא שביצע את הבדיקה, שאל אותי תוך כדי האולטרסאונד, אם היו הריונות- שזה העיד, מן הסתם, בעיניי, שמשהו לא בסדר איתי. כשהוא סיים וכביכול עבר איתי על הממצאים, זרק את האנדומטריוזיס וכשיצאתי חיפשתי באינטרנט בפלא' מה זה אומר... לא מומלץ במצב שהייתי בו באותו רגע כי המילים שקלטתי היו אי פריון ואת כל השליליים האחרים. כשחזרתי לרופא שלי אמר שהולכים ללפרוסקופיה, שהתבצע בפברואר. היתה בי ציסטה (היו כמה אך זו הגדולה) של 12 ס"מ (לא פלא שהיו כאבים אה..) ואחרי הניתוח כשהגיע אלי הרופא (רופא הנשים שלי הוא זה שביצע את הניתוח) אמר "את צריכה להכנס להריון עכשיו!"....
כן מייד... מאיפה...? ממי בדיוק?
בהחלמה מהניתוח, שאגב נותנים שבועיים אך זה לפחות 3 שבועות, עברתי כמה ימים של בכי על ה"מצב הזה" ואחרי ביקור לרופא המשפחה ואצל רופא הנשים, שהכניס קצת פרופורציות (אבל לא מפסיק לשאול מאז אם כבר יש חבר) אני יותר בסדר וזורמת עם מה שקורה ומה שיש.
לא פרטתי על כך שבעבודה כמעט ואף אחד לא יודע... שאני מרגישה שם מוקפת באנשים שאם מראים טיפה של כאב או חולשה אז או שאת עושה את עצמך או שמתנשאים מעלייך. מעצבן שלא משנה מה את מתארת, לכל אחת היתה סבתא שעברה לפרוסקופיה וכל כאב שלך הוא כלום לעומת מה שההיא עברה או הבן של ההיא עברה...
בשורה התחתונה, אני בסדר עכשיו מבחינה בריאותית אבל אי אפשר לדעת אם ומתי זה יחזור.. עדיין עייפה אבל ממש לא באותה מידה אך לפחות עכשיו אני מבינה מדוע אני כזו חלשה...
וכן אני מבינה את החשיבות של כניסה להריון אבל אני לא יכולה לשלוף מישהו מהרחוב..וזה לא כאילו שאני לא רוצה..
וזהו.. מן הרגשת הקלה מעורבת בתסכול...
שיהיה לכן שבוע טוב
היי לכולן
מזה הרבה זמן שרציתי לכתוב כאן אך רק עתה הושבתי את עצמי לכתוב את ארועי השנה האחרונה...
אני רוצה לשתף, ברשותכן כמובן, ומקווה לא להלאות..
אני בת 33 ולא נשואה.
אצלי הכל התחיל השנה בסביבות אוקטובר. התחיל להיות לי כאב בבטן מצד ימין. באימונים במכון הרגשתי את זה יותר (כמובן שחשבתי שזה עלול להיות קשור אחד בשני). הכאב המשיך עם דקירות בזמן ישיבה, כאב בבטן העליונה ועייפות וחולשה תמידיים שדרשו שינת צהריים (שלא הפריעה לשינה בלילה). באחת מהווסתות שקיבלתי באותה תקופה היו כאבים כאלה עזים שלא יכלתי לזוז (או לנשום) - משהו חריג מאוד (שלא חוויתי לפני כן). אחרי שהייתי אצל רופא המשפחה, החלטתי לבקר גם את רופא הנשים. הרופא מייד עשה לי אולטרסאונד וחבל שאין לי מילים לתאר את הפרצוף או את נימת קולו כשראה את הציסטה העצומה שהיתה שם. הוא שלח אותי לאולטרסאונד נוסף, שם, הרופא שביצע את הבדיקה, שאל אותי תוך כדי האולטרסאונד, אם היו הריונות- שזה העיד, מן הסתם, בעיניי, שמשהו לא בסדר איתי. כשהוא סיים וכביכול עבר איתי על הממצאים, זרק את האנדומטריוזיס וכשיצאתי חיפשתי באינטרנט בפלא' מה זה אומר... לא מומלץ במצב שהייתי בו באותו רגע כי המילים שקלטתי היו אי פריון ואת כל השליליים האחרים. כשחזרתי לרופא שלי אמר שהולכים ללפרוסקופיה, שהתבצע בפברואר. היתה בי ציסטה (היו כמה אך זו הגדולה) של 12 ס"מ (לא פלא שהיו כאבים אה..) ואחרי הניתוח כשהגיע אלי הרופא (רופא הנשים שלי הוא זה שביצע את הניתוח) אמר "את צריכה להכנס להריון עכשיו!"....
כן מייד... מאיפה...? ממי בדיוק?
בהחלמה מהניתוח, שאגב נותנים שבועיים אך זה לפחות 3 שבועות, עברתי כמה ימים של בכי על ה"מצב הזה" ואחרי ביקור לרופא המשפחה ואצל רופא הנשים, שהכניס קצת פרופורציות (אבל לא מפסיק לשאול מאז אם כבר יש חבר) אני יותר בסדר וזורמת עם מה שקורה ומה שיש.
לא פרטתי על כך שבעבודה כמעט ואף אחד לא יודע... שאני מרגישה שם מוקפת באנשים שאם מראים טיפה של כאב או חולשה אז או שאת עושה את עצמך או שמתנשאים מעלייך. מעצבן שלא משנה מה את מתארת, לכל אחת היתה סבתא שעברה לפרוסקופיה וכל כאב שלך הוא כלום לעומת מה שההיא עברה או הבן של ההיא עברה...
בשורה התחתונה, אני בסדר עכשיו מבחינה בריאותית אבל אי אפשר לדעת אם ומתי זה יחזור.. עדיין עייפה אבל ממש לא באותה מידה אך לפחות עכשיו אני מבינה מדוע אני כזו חלשה...
וכן אני מבינה את החשיבות של כניסה להריון אבל אני לא יכולה לשלוף מישהו מהרחוב..וזה לא כאילו שאני לא רוצה..
וזהו.. מן הרגשת הקלה מעורבת בתסכול...
שיהיה לכן שבוע טוב
