מצטרפת חדשה, וזקוקה לעזרה
שלום לכולם, אתמול נכנסתי לכאן בפעם הראשונה, חיפשתי איזהשהוא פורום שיוכל לעזור לי, ולאחר שהבנתי שבנשואים/נשואות לא יעזרו לי, גיליתי את הפורום הזה, ומהמעט שקראתי, אני מבינה שזה המקום שאליו אני יכולה לפנות. אמנם ה"סיפור" שלי לא נראה על פניו רציני כמו שאר העניינים שמסופרים כאן, אבל לי הוא מציק ואני לא ישנה לילות. בקצרה: אני נשואה מעל לשנתיים לבעל שאני אוהבת אותו מאוד ומאוהבת בו מאוד, איש באמת מקסים, אוהב, ואבא נפלא לבננו בן השנה. אבל... הוא בטלן חסר תקנה, וכשרק אפשר, הוא מתחמק מכל עבודה אפשרית. עובדה חשובה היא שהוא כרגע מובטל, הילד הולך למעון מ 8:00 עד 17:00, וגם אני עובדת בשעות אילו. ומה הוא עושה? הולך לישון ב - 4:00 לפנות בוקר. מתעורר ב- 14:00 בצהרים. אני חוזרת הביתה עם הילד, הבית נראה בדיוק כמו שהיה אתמול בערב - כל הצעצועים מפוזרים, כוסות על השולחן (לפחות הוא שוטף את הצלחת שהוא אוכל בה צהריים), כביסה על החבל. אני ממוטטת. הוא משחק עם הילד על השטיח, ואני בינתיים משתעבדת לעבודות הבית. בערב משכיבה את התינוק לישון, עושה לנו אוכל, ממשיכה לסדר לנקות ולבשל. ואז הוא אומר לי "עזבי את זה, בואי שבי איתי, בקושי ראיתי אותך היום" אין לי זמן. אני חייבת לסיים את זה ואת זה. עזבי, אני אעשה את זה מחר. אוקי, הסכמתי כמה פעמים, באתי למחרת, הכל אותו דבר. לא אמרת שתסדר? עזבי אותי, נו מה את רוצה ממני. בשבת נשבר לי. קמתי כל הלילה לילד, קמתי עם הילד ב 8:00 בבוקר, שיחקתי איתו, האכלתי אותו, והאדון ישן (הוא מ-א-ו-ד אוהב את השינה שלו) ב - 10:30 נשבר לי, הלכתי להעיר אותו. "אבל אני ישן!" "כבר 10:30" "אבל הלכתי לישון ב -4:30!" התעצבנתי. לקחתי את הילד, הלכתי איתו לטייל. אז הוא התעורר וקרא לי מהמרפסת (כבר הייתי בדרך למטה) "אולי נלך לים?" חתיכת פרזיט. מנסה לקנות אותי בטיולים לים. אי אפשר, עוד שעתיים צריך להיות אצל ההורים שלך. אבל אולי נספיק.... ואולי לא? למה לא קמת לפני שעתיים, היינו מספיקים. אני יודעת שזה נראה מה זה גרוע, שאני סופרת כמה שעות הוא ישן לעומתי וכו´, אבל זו לא הבעיה. הרעיון מאחורי זה, שבכלל לא אכפת לו ממני, לא אכפת לו שלא ישנתי בלילה, הוא מעולם לא פרגן לי ואמר לי "אני אעלם עם הילד לאיזה שעה, תלכי לישון קצת, את נראית גמורה" - אין כזה דבר! ואם אנחנו חוזרים אחה"צ, ואני אומרת שאני מתה מעייפות ורוצה לישון, הוא עושה פרצוף (עם חצי חיוך...) ואני מרגישה חרא שאני "נוטשת" אותו עם הילד והולכת לישון. הרבה מזה באשמתי, כי מאז שהתחתנו לא נתתי לו לעשות יותר מדי, והוא ניצל את זה. דווקא הייתה לו מוכנות לעניין, והוא תמיד הציע לעזור, אבל פחדתי שהוא יברח לי או משהו כזה (מחשבה לחלוטין ללא ביסוס - הוא מת עלי) אז לא נתתי לו לעשות כלום. היום אני נקברת בבור הזה שכריתי לעצמי. אז כבר כמה לילות שאני הולכת לישון בוכה. בפעם הראשונה הוא בא לחדר, ושאל מה קרה (נמרח עלי). אמרתי לו תעזוב אותי. אז הוא עזב, ומאז התייחס אלי כאילו מנסה לא לדרוך לי על קצות העצבים. אתמול רציתי לדבר איתו. אמרתי לו בטלפון שאנחנו צריכים לדבר, אז הוא שאל על מה, אמרתי לו שהוא יודע על מה, ושזה לא לטלפון. חזרתי הביתה - ואותו בלאגן. כאילו כלום לא נוגע לו. אז אמרתי לו: "החלטתי לחסוך לך את הנאום שלי. אני רואה שכלום לא השתנה ולא ישתנה". אחרי שאכלתי וסידרתי, הלכתי לישון. לא הלכתי להתקלח כדי שיהיו לו מים להתקלח. כיוונתי שעון וטיימר כדי להתקלח בבוקר. הוא נישק וחיבק אותי ואמר שהוא אוהב אותי. אמרתי לו: "יש עוד שניים או שלושה דברים בחיים חוץ מחיבוקים ונישוקים". והלכתי לישון. בכיתי, והוא בא אלי, ורבנו התכתשנו. בסוף הוא אמר לי: טוב, שמעתי מה שיש לך להגיד (כאילו אנחנו באיזה דיון בעבודה). הבוקר קמתי, הוא עדיין ישן, כאני יוצאת מהבית, אני אומרת לו ביי, מלווה בנשיקה. אני עדיין כועסת. לא הוצאתי הכל מהמערכת. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מדוכאת, עצבנית. הכי כואב לי שאני מקרינה את זה לילד, והוא גם כבר כמה ימים עצבני וחסר מנוחה. ותבינו שמאז ומתמיד היינו זוג יונים, דוגמא ומופת לכל זוג שמכיר אותנו. מקווה שלא העקתי יותר מדי בסיפור הארוך שלי (שבקריאה שניה נראה מינורי לחלוטין)
שלום לכולם, אתמול נכנסתי לכאן בפעם הראשונה, חיפשתי איזהשהוא פורום שיוכל לעזור לי, ולאחר שהבנתי שבנשואים/נשואות לא יעזרו לי, גיליתי את הפורום הזה, ומהמעט שקראתי, אני מבינה שזה המקום שאליו אני יכולה לפנות. אמנם ה"סיפור" שלי לא נראה על פניו רציני כמו שאר העניינים שמסופרים כאן, אבל לי הוא מציק ואני לא ישנה לילות. בקצרה: אני נשואה מעל לשנתיים לבעל שאני אוהבת אותו מאוד ומאוהבת בו מאוד, איש באמת מקסים, אוהב, ואבא נפלא לבננו בן השנה. אבל... הוא בטלן חסר תקנה, וכשרק אפשר, הוא מתחמק מכל עבודה אפשרית. עובדה חשובה היא שהוא כרגע מובטל, הילד הולך למעון מ 8:00 עד 17:00, וגם אני עובדת בשעות אילו. ומה הוא עושה? הולך לישון ב - 4:00 לפנות בוקר. מתעורר ב- 14:00 בצהרים. אני חוזרת הביתה עם הילד, הבית נראה בדיוק כמו שהיה אתמול בערב - כל הצעצועים מפוזרים, כוסות על השולחן (לפחות הוא שוטף את הצלחת שהוא אוכל בה צהריים), כביסה על החבל. אני ממוטטת. הוא משחק עם הילד על השטיח, ואני בינתיים משתעבדת לעבודות הבית. בערב משכיבה את התינוק לישון, עושה לנו אוכל, ממשיכה לסדר לנקות ולבשל. ואז הוא אומר לי "עזבי את זה, בואי שבי איתי, בקושי ראיתי אותך היום" אין לי זמן. אני חייבת לסיים את זה ואת זה. עזבי, אני אעשה את זה מחר. אוקי, הסכמתי כמה פעמים, באתי למחרת, הכל אותו דבר. לא אמרת שתסדר? עזבי אותי, נו מה את רוצה ממני. בשבת נשבר לי. קמתי כל הלילה לילד, קמתי עם הילד ב 8:00 בבוקר, שיחקתי איתו, האכלתי אותו, והאדון ישן (הוא מ-א-ו-ד אוהב את השינה שלו) ב - 10:30 נשבר לי, הלכתי להעיר אותו. "אבל אני ישן!" "כבר 10:30" "אבל הלכתי לישון ב -4:30!" התעצבנתי. לקחתי את הילד, הלכתי איתו לטייל. אז הוא התעורר וקרא לי מהמרפסת (כבר הייתי בדרך למטה) "אולי נלך לים?" חתיכת פרזיט. מנסה לקנות אותי בטיולים לים. אי אפשר, עוד שעתיים צריך להיות אצל ההורים שלך. אבל אולי נספיק.... ואולי לא? למה לא קמת לפני שעתיים, היינו מספיקים. אני יודעת שזה נראה מה זה גרוע, שאני סופרת כמה שעות הוא ישן לעומתי וכו´, אבל זו לא הבעיה. הרעיון מאחורי זה, שבכלל לא אכפת לו ממני, לא אכפת לו שלא ישנתי בלילה, הוא מעולם לא פרגן לי ואמר לי "אני אעלם עם הילד לאיזה שעה, תלכי לישון קצת, את נראית גמורה" - אין כזה דבר! ואם אנחנו חוזרים אחה"צ, ואני אומרת שאני מתה מעייפות ורוצה לישון, הוא עושה פרצוף (עם חצי חיוך...) ואני מרגישה חרא שאני "נוטשת" אותו עם הילד והולכת לישון. הרבה מזה באשמתי, כי מאז שהתחתנו לא נתתי לו לעשות יותר מדי, והוא ניצל את זה. דווקא הייתה לו מוכנות לעניין, והוא תמיד הציע לעזור, אבל פחדתי שהוא יברח לי או משהו כזה (מחשבה לחלוטין ללא ביסוס - הוא מת עלי) אז לא נתתי לו לעשות כלום. היום אני נקברת בבור הזה שכריתי לעצמי. אז כבר כמה לילות שאני הולכת לישון בוכה. בפעם הראשונה הוא בא לחדר, ושאל מה קרה (נמרח עלי). אמרתי לו תעזוב אותי. אז הוא עזב, ומאז התייחס אלי כאילו מנסה לא לדרוך לי על קצות העצבים. אתמול רציתי לדבר איתו. אמרתי לו בטלפון שאנחנו צריכים לדבר, אז הוא שאל על מה, אמרתי לו שהוא יודע על מה, ושזה לא לטלפון. חזרתי הביתה - ואותו בלאגן. כאילו כלום לא נוגע לו. אז אמרתי לו: "החלטתי לחסוך לך את הנאום שלי. אני רואה שכלום לא השתנה ולא ישתנה". אחרי שאכלתי וסידרתי, הלכתי לישון. לא הלכתי להתקלח כדי שיהיו לו מים להתקלח. כיוונתי שעון וטיימר כדי להתקלח בבוקר. הוא נישק וחיבק אותי ואמר שהוא אוהב אותי. אמרתי לו: "יש עוד שניים או שלושה דברים בחיים חוץ מחיבוקים ונישוקים". והלכתי לישון. בכיתי, והוא בא אלי, ורבנו התכתשנו. בסוף הוא אמר לי: טוב, שמעתי מה שיש לך להגיד (כאילו אנחנו באיזה דיון בעבודה). הבוקר קמתי, הוא עדיין ישן, כאני יוצאת מהבית, אני אומרת לו ביי, מלווה בנשיקה. אני עדיין כועסת. לא הוצאתי הכל מהמערכת. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מדוכאת, עצבנית. הכי כואב לי שאני מקרינה את זה לילד, והוא גם כבר כמה ימים עצבני וחסר מנוחה. ותבינו שמאז ומתמיד היינו זוג יונים, דוגמא ומופת לכל זוג שמכיר אותנו. מקווה שלא העקתי יותר מדי בסיפור הארוך שלי (שבקריאה שניה נראה מינורי לחלוטין)
