מצטרפת בזמן משבר

[צ פ ו נ י ת א ד מ]

מצטרפת בזמן משבר

אני מקוה שאני נמצאת במקום הנכון. אני בת 36 אמא לשני ילדים (7+4) ובת יחידה. היחסים בין אמא שלי וביני אף פעם לא היו פשוטים ואנחנו מאוד קשורות לטוב ולרע כי רוב חיינו היינו רק שתינו. היא תמיד מאוד עזרה לנו גם כלכלית וגם תכל'ס כשצריך עזרה, כשהילדים חולים, כשצריך בייביסיטר (אנחנו גרים במרחק שעה ממנה), סתם עם כל מיני דברים קטנים - אבל תמיד יש לזה תג מחיר. אתמול רבנו שוב על אותו נושא, זה נגמר בפיצוץ גדול והיא כרגע לא מדברת איתי. החיכוכים ביננו תמיד על אותו נושא, על זה שמהרגע שהיא רואה אותנו היא לא מפסיקה להעיר לרגע ובעוקצנות (או כמו שבעלי אומר - תוך כדי סיבוב הסכין) והיא טוענת שנמאס לה מהמתח שיש כשהיא באה. היא טוענת שהיא לא יכולה לשתוק ולא להעיר על דברים שהיא רואה ואני טוענת שיש דרך להעיר וחוץ מזה מה שמפריע לה באמת זה שאנחנו לא נופלים לרגליה בתודה על כל הערה ומיד משנים את דרכנו לפי מה שהיא רוצה. אתמול בערב בפעם המיליון מחלתי על כבודי והשארתי לה הודעה במשיבון (כי היא מסננת עכשיו) שאם היא רוצה ללבן את מה שקרה היא יודעת איפה למצוא אותי. כמובן שלא שמעתי ממנה דבר. מצד אחד בא לי להגיד על ה^%$@#% שלי, באמת נמאס לי הפעם. אני אנסה לדאוג לזה שאיכשהו היא תראה את הילדים מידי פעם כי הם לא צריכים להיפגע מהעסק ואני יודעת שזה גם מה שהכי חשוב לה (למרות שמאיך שהיא התנהגה אתמול יכול להיות שהיא מוכנה לוותר גם עליהם). ואני אמצא מישהו אחר שיוציא לי את הילדים פעמיים בשבוע מהצהרון ואסתדר בלעדיה בחיי עם כל הכאב. מצד שני, רבאק היא אמא שלי ואני מאוד אוהבת אותה. הילדים אוהבים אותה. וזה פשוט כואב לי. לא מוכנה להתנצל. לא מגיע לה הפעם. האם מגיע רגע שנכון יותר לחתוך את חבל הטבור ולהחליט שדי, כזאת מערכת יחסים לא צריך.

 

[פרפרי אהבה]

ברוכה הבאה ../images/Emo20.gif

וואו, נשבעת לך שהייתי בטוחה שאני כתבתי את זה ולא על אימי אלא דווקא על אחותי. היא גרה בחו"ל ותמיד כשהיא מגיעה לארץ, כולם במתח היסטרי כי היא כולה מלאת ביקורת, יש לה מה להגיד על הכל- על איך נושמים, איך הולכים, על הבחירות בחיים מקטנות לגדולות, מה שתרצי. אני הסברתי לה, כעסתי, איימתי שאני לא אשמור איתה על קשר והיא באמת מנסה מצידה לא להעיר אבל זה נפלט לה, היא פשוט לא עומדת בזה ואני יודעת שהכוונה שלה טובה. אבל פה, המקרה שלך שונה- אמא שלך מתנהגת ממש בהגזמה, מנסה להרקיד את כולם על האצבע הקטנה שלה, וגם זה שהיא מסננת אותך ולא חזרה אליך מראה שהיא לא ממש מתנהגת כמו שמצופה מאדם בוגר. אני לא הייתי מנתקת קשר, אבל כן הייתי מנסה להתרחק ממנה- להסתדר בלעדיה מבחינת הילדים- אפשר לקחת נערה מהתיכון או סטודנטית שתוציא ותשמור על הילדים, ממש שזה יהיה ברמה של מפגש פעם בשבוע וזהו.

 

[הילהל]

שלום לך ../images/Emo24.gif

אם היא סבתא טובה - שווה להתאמץ. אבל הייתי עושה הפרדה. לא משתמשת בה ככח עזר, כי המחיר יקר. רק משמרת את הקשר לסבתא הטובה שהיא, שהילדים יקבלו את מה שהיא מוכנה לתת בכיף ואת תוותרי על מה שהיא נותנת באיכס. אני שילמתי רוב הקיץ לנערה שלקחה את הילדים מהצהרון לשעה עד שהגעתי עם ההסעה. 20 ש"ח בכל פעם. וידעתי שהיא עושה את זה בשמחה וששון - נהנית מהתשלום, נהנית מהאחריות, נהנית מהילדים שמעריצים אותה. בלי טובות מאף אחד.

 

[כל שנה בדצמבר]

WOW' על השאלה האחרונה שלך הייתי עונה

ש-כן- לפעמים מגיע רגע של ניתוק. בל אני חושבת שאצלך זה עוד רחוק מאוד. אני ניתקתי קשר מאמא שלי ולכן אני יודעת שזה קורה. מצד שני את מתארת מערכת שיש בה אהבה ועזרה - לא חבל לך לוותר על זה? אם הריב נסוב סביב כסף - אז נסי להסתדר בלי עזרה כספית שלה. אולי יהיה קשה אבל אז נטרלי את המרכיב המכאיב ממערכת היחסים. אבל השאלה שלי - האם זה באמת רק בגלל שהיא מצפה להכרת תודה? כלומר רק בגלל זה היא מעירה לכם או שהיא כזו גם לאחרים שאינם נהנים מעזרתה? האם זה האופי שלה או שהיא חושבת שהיא "קונה" אתכם בכסף שלה? בכל מקרה - שיחת הבהרה אסרטיבית מצידך יכולה להבהיר לה לאן מובילה הדרך ומה עלולות להיות התוצאות של ההתבטאויות שלה.

 

[יערה היחיד]

אני בוחרת לא להתייחס לפרטים על העזרה שבה את

נעזרת באמא שלך מהסיבה הפשוטה את נעזרת כי היא רוצה לעזור! אני דווקא רוצה להתייחס למערכת היחסים בינכן באופן כללי, אני מבינה מדבריך שיש לכן חילוקי דעות רבים ומגוונים. יש לי תחושה שיש בך איזה שהוא כעס או משהו לא פתור כלפיה. ייתכן ואת אפילו לא יודעת מהו הדבר. ייתכן ויש לה איזה שהוא כעס כלפיך ואת אינך יודעת על כך, לכן אני חושבת שזה שווה פגישה או שתיים של איש מקצוע מנוסה שיידע לגעת ביבלת הכואבת ולרפא אותה. מערכת יחסים בין אמא לבת זה דבר שצריך לשמר מכל משמר ולכן חבל על כל יום נוסף של כעס שעובר מבלי שהדברים נפתרים.

 

[רותהמואביה]

מאוד מרגיז שאמא באה לעזור ולא מפסיקה להעיר

ולהעביר ביקורת על כל מה שנעשה ולא נעשה. לדעתי, בגילה כבר לא תשני אותה. את יכולה לקבל אותה ואת עזרתה או לקחת עזרה בתשלום ולהפגש ממנה לעתים רחוקות יותר. טבעי שמי שנמצא הרבה בבית הבת/הבן מרשה לעצמו להעיר, ולהעביר ביקורת לכל דבר מחיר. להרבה אנשים קשה להבין שהעולם יכול להסתדר בלעדיהן.

 

[gazit11]

אני לא מסכימה שיש לשמר בכל מחיר

בגיל מסוים מערכת היחסים עוברת שינוי וצריכה להתבסס על כבוד בססי לכל צד. עם האמא לא מכבדת את הבת, והבת מרגישה שהייתה יכולה להתפוצץ מעצבים פעם אחר פעם מה יש לשמר? לקחת מרחק ולא לבקש עזרה, לעזרה מההורים יש מחיר.

 

[כל שנה בדצמבר]

מסכימה איתך,

 

[טלטוש]

חבל הטבור

אין מה לעשות גם כאשר נהיה סבתות עדיין נהיה הילדים הקטנים של הורינו. כך גם הילדים שלנו. אם את לא רוצה לשמוע את ההערות של אמך, אל תקראי לה לביביסיטר. מי שמכניס את הוריו לבית שלו, צריך לדעת שהוא גם מקבל יחד עם העזרה גם את הזכות של ההורה להעיר. אצלי, גם ההורים שלי וגם חמותי באים לשמור על הילדים. בפעם הראשונה ששמעתי את אבא שלי צועק על הילד שלי, ממש הזדעזעתי, ואז הבנתי, שאי אפשר לקבל את דובשם בלי עוקצם. אם ההורים שלי צריכים להיות שמונה שעות עם הילדים, הם חייבים גם להציב גבולות ולחנך. חוץ מזה שהילדים שלי יודעים שיש דברים שעושים רק כאשר סבתא אצלנו או אנחנו אצלה: לאמא שלי מפריע שהילדים הולכים יחפים אז הסברתי לילדים שכאשר סבתא מבקשת מהם לגרוב הם חייבים לגרוב חוץ מזה שאני למדתי להגיד כן, כן, כן, ובסוף לעשות רק מה שאני רוצה - כשהם יגדלו גם הם ילמדו את הטקטיקות שלהם.

 

[צ פ ו נ י ת א ד מ]

עידכון ../images/Emo124.gif

בעלה התקשר אלי ביום חמישי (הם לא חיים באותו בית ואני שומרת איתו על קשר) ואמר לי שהיא מאוד עצובה. אמרתי לו שגם אני אבל אני לא זאת שרבתי ולא מדברת. בקיצור הוא ביקש שאתקשר אליה ועשיתי את זה. דיברנו. בפעם הראשונה לא פחדתי לומר לה כל מה שאני מרגישה ולא הלכתי בין הטיפות. בעבר תמיד פחדתי מנתק ממנה ומהאיומים שהיא תוציא אותי מחייה אז פחדתי לדבר. הריב הזה פשוט שיחרר אותי. ראיתי שעם כל הכאב אני יכולה גם בלעדיה. היא לא היתה מוכנה לקבל שום דבר ממה שאמרתי לה ולא מוכנה לשום שינוי התנהגותי מבחינתה. מבחינתה היא יודעת יותר טוב מאיתנו איך לחנך את הילדים שלנו והיא לא מוכנה לקבל את זה שאם אנחנו אומרים משהו לילדים אנחנו לא צריכים להסביר לה את ההחלטות שלנו ושהיא לא יכולה לחתור תחת סמכותנו. היא מסרבת לבוא אלינו הביתה ורצתה לקחת את הילדים אליה כל יום חמישי אחרי הצהרון עד שישי בערב. אני סרבתי. גם לא מתאים לי שהקטן יעדר כל יום שישי מהגן (לילדה אין בי"ס) וגם לא רציתי להפסיד את ארוחות יום שישי שלנו. גם לפעם בשבועיים לא הסכמתי. אמרתי לה שאני אחשוב על משהו וככה הסתיימה השיחה. ביום שישי היא התקשרה וביקשה לדבר עם הילדים, אחרי שהיא סיימה לדבר איתם היא רצתה לסגור כדי להימנע מלדבר איתי אבל הילדים נתנו לי את הטלפון וככה יצא לי להגיד לה שאם היא רוצה היא יכולה לקחת אותם אליה איזה יום בשבוע אחרי שהלימודים והגן נגמרים ואני אבוא לקחת אותם אחרי העבודה. היא אמרה שהיא תחשוב על זה. היום בבוקר התקשרתי שוב כדי לנסות לשמור על איזה רצף של תקשורת. היא לא היתה מוכנה לשמוע אותי, היא לא מקבלת שום דבר ממה שאני אומרת ולא מוכנה לקבל שום חלק באשמה. היא רק רואה את הפגיעה שלה ואת מה שאני אמרתי לה (היא טוענת שרצחתי את נפשה). כרגע היא כלכך פגועה שהיא לא מוכנה לראות אותי ולכן לא מקבלת כרגע את מה שהצעתי לגבי הילדים (כבר אמרתי שהיא תיקח אותם אליה באמצע השבוע ובשביל שהיא לא תצטרך לראות אותי אני ארים אליה טלפון כשאני אבוא לאסוף אותם והיא רק תעלה אותם לאוטו). הגענו למצב שאני צריכה לסיים שיחה בלהגיד לה שכשהיא תהיה מוכנה נפשית לראות את הילדים שתתקשר אלי. אני אומרת לה שחשוב לי שהיא תראה את הילדים וחשוב לי שהם יראו אותה וצריכה להתחנן בפניה שהם לא יפגעו מהריב שלנו. זה הגיע למצב שהיא רוצה שהקטן שצריך עוד שבועיים לעבור ניתוח עם אישפוז של 24 שעות יבוא אליה אחרי הניתוח עד שהוא יוכל לחזור לגן (כביכול כדי להקל עלינו כי אנחנו צריכים לחזור לעבודה). וכשאמרתי לה שאבא שלו ישאר איתו בבית וכי ילד אחרי ניתוח צריך את המיטה שלו בבית שלו היא נפגעה שלא הסכמתי ואמרה שגם את הבית שלה הוא מאוד אוהב. בעצם אני אמורה לעזוב אותו אצלה בלי היכולת לראות אותו כי היא היא לא רוצה לראות אותי ??ושהיא יכולה לדאוג לו יותר טוב מאשר אבא שלו. נראה לכם ?? מבחינתה היא הוציאה אותי מחייה ולא רוצה שום קשר איתי. אז למה אני מרגישה כלכך אשמה??