מצוה לפרסם את הנס
רציתי לספר משהו מדהים לעילו נשמת סבתא שלי - פייגה ציפורה בת זושא שנפטרה השנה ב-ו' טבת. סבתא שלי חלתה לפני 5 שנים בסרטן. תמיד הייתי מאוד מחוברת אליה, ומשום מה היה לי ברור ממש במשך כל ה-5 שנים האלו שעד שהיא תגיע לגיל 70 אין מה לדאוג. ואכן צדקתי! היא נפטרה מספר ימים לאחר יום הולדתה ה-70 אשר חגגנו לה בחנוכה. הנס שרציתי לספר קשור לכך. בחודש האחרון לחייה, שמתי לב לדבר לא טבעי שקורה בביתי. אני מדליקה נרות לצדיקים וביחוד לרבנו בכל יום, ופתאום הנרות החלו לבעור מעל ליממה, ובשבתות הן דלקו עד לאחר שאבי הבדיל בין קודש לחול. לא הבנתי מדוע הקב"ה מזכה אותי בנס שכזה. רק בסיפורי צדיקים שמעתי על ניסים כאלו בהן נרות השבת דלקו עד צאת השבת, ולא חשבתי לעצמי שאני בדרגתן של קדושות כאלו. ראיתי בכך רמז , מהקב"ה לדבר מה אשר עלי לעשות, אך לא הבנתי מה. ואז ב-ד' טבת ישבתי ליד המחשב בבית, שוב מסתכלת לכוון הנרות שעוד דלקו מהיום הקודם ותהיתי ... החלטתי לשאול לעצת חניך שלי שהיה בצ'ט איתי באותו הזמן. וזכיתי שיאיר את עיני, בדבר שידעתי קודם , אך כאילו נשכח ממני, בכדי לתת לו את הזכות להזכירני. הוא אמר: "אני לא יודע כלום ביהדות, אבל שמעתי פעם משפט שאומר: "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן" , אז אולי זה יעזור לך במשהו..." הבנתי מיד כי מדובר בסבתא שלי, אשר באותו בוקר הוכנסה שוב לבית החולים במצב לא טוב. רצתי למחרת מיד לאחר עבודתי אל סבתא שלי בבית החולים. עמדתי ליד מיתתה, כשהיא בוהה באויר , אינה מסוגלת להניע את אברי גופה ואפילו לא את שפתיה לדבר. ביקשתי ממנה שאם היא שומעת אותי שתמצמץ בעיניה, אך לא היתה תגובה ממנה כלל. החלטתי שאני לא מוותרת ועכשיו עלי לומר את הדברים הכי חשובים שבליבי. ביקשתי ממנה סליחה על דברים מסויימים, ואז התחלתי בשיחה עבורה רצתי אליה. ואמרתי לה כך: " סבתא יקרה! אני לא אשקר ואומר לך שמצבך טוב, ויהיה בסדר. את בטוח יודעת שהמצב שלך הוא לא טוב בכלל כרגע, ואני לא יכולה להבטיח לך שתחזרי הביתה ולבריאות מלאה. כרגע אני עושה את כל אשר ביכולתי לעשות עבורך, וזה רק תפילה ואמירת תהילים. סבתא, אני יודעת שחזרת בתשובה בשנות חייך המאוחרות, ולמרות שלא ידעת לדבר ולקרא עברית היה לך תיקון הכללי באנגלית, וכל יום היית קוראת בו בדבקות יותר מפעם אחת ביום.החזקת בתהילים אלו חזק ולקחת אותם איתך לכל מקום. אני זוכרת איך פעם אחת היית כל כך לחוצה כי חשבת שעבד לך העותק האחרון שברשותך כי חילקת את השאר לחיזוק המשפחה וחברותיך. תמיד אמרת לנו שצריך רק להתחזק באמונה ובבטחון והקב"ה אוהב אותנו אז הכל בסדר. אני בטוחה שהשנה האחרונה בה כל המערכות בגופך קרסו, היתה קשה לך במיוחד. כל כך אהבת את השבת וקיום מצוות ה' בכלל , ואי יכולת לקיימם בטח הקשתה עליך. אבל סבתא רציתי לומר לך דבר חשוב. במשך כל הזמן הזה תפקידך בעולם היה אחר. לא היית מחוייבת במצוות במצבך. ועכשיו באתי לומר לך דבר שאולי יחזק את רוחך. אומנם אין את מסוגלת לקיים מצוות כרגע, ואין את מסוגלת אפילו להתפלל בפיך, אך דבר אחד את עוד מסוגלת לעשות. ולדעתי זה תפקידך! כי אדם יקר אמר לי "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן" והבנתי שאם נשמתך עדיין בגופך, למרות שאין באפשרותך להניע אפילו את עפעפך, יש לך מה לתקן! יש לך תפקיד! את מסוגלת בתוך תוכך, בראש , בלב פנימה, לדבר עם הקב"ה. נצלי את הזמן הזה עכשיו לומר לקב"ה תודה על כל מה שנתן לך בחייך, על הילדים, הנכדים והנינים, והאפשרות לעלות לארץ בסוף ימיך ושהחזירך בתשובה שלמה ונתן לך אמונה חזקה. ובקשי ממנו עכשיו סליחה ומחילה על כל הרגעים שאת זוכרת ושאינך זוכרת בהם היית לא במיטבך בעבודת ה'. עשי תשובה! וסבתא. את אישה מאמינה, ואת יודעת שהמוות אינו סוף, אלא רק התחלה במקום אחר. בעולם שכולו טוב. ואני בטוחה שאת הולכת למקום טוב, ושוב תזכי להתאחד עם משפחתך אשר כבר עברו לעולם הבא." ברגעים האלו בהם דיברתי עם סבתי על תשובה וכו' שמתי לב כי מעניה התחילו לרדת דמעות. היא התחילה לבכות ואני מרוב התרגשות , שזכיתי לומר לה מילים אלו אשר עוררו אותה לתפילה ולתשובה בכיתי יחד איתה. התבקשתי מהאחיות לצאת מהחדר, לצורך טיפול שעליהן לעשות. השעה היתה בערך 15:30. נסעתי לביתי לנוח קצת ולהכין את מערכי השיעור לתלמידותי לימים הבאים. למחרת בבוקר , כמה דקות לפני 7:00 קבלנו טלפון מבוהל מבית החולים שהמצב לא טוב ושנגיע מייד. הסעתי את אימי ואחי לבית החולים , ובדרך משום מה, הסתכלתי פתאום על השעון ברכב ואמרתי לאימי: " אמא! תזכרי. השעה עכשיו 7:10 והיום ו' טבת" . אימי ואחי לא הבינו למה אני אומרת את זה פתאום. וגם אני לא ממש ידעתי מה דחף אותי לומר את זה. הגענו לבית החולים בשעה 7:20 ונאמר לנו כי לפני 10 דקות סבתי נפטרה. בדיוק באותו הרגע בו אמרתי לאימי את השעה והתאריך. באותו הערב הייתי במדרשה בה אני לומדת, "מדרש האור" בכפר סבא, והרבנית העבירה שיעור יוצא דופן אשר כולו היה נרות.היא הניחה על השולחן 8 נרות כמדומני, אשר על כל נר היה פסוק, ואימרה אחרת כגון "נר ה' נשמת אדם", "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן" וכו'. אז הבנתי סופית, כי הנרות שדלקו בביתי מעל הטבע היו בזכותה של סבתי ולא בזכותי. והיה לי הזכות להיות מחוברת לסבתי ולקבל את הסימן הזה בכדי לזכותה לתשובה שלמה לפני פטירתה. ומאז הנרות חזרו לדלוק כטבע. יהיה זכרה ברוך, ונשמתה צרורה בצרור החיים.
רציתי לספר משהו מדהים לעילו נשמת סבתא שלי - פייגה ציפורה בת זושא שנפטרה השנה ב-ו' טבת. סבתא שלי חלתה לפני 5 שנים בסרטן. תמיד הייתי מאוד מחוברת אליה, ומשום מה היה לי ברור ממש במשך כל ה-5 שנים האלו שעד שהיא תגיע לגיל 70 אין מה לדאוג. ואכן צדקתי! היא נפטרה מספר ימים לאחר יום הולדתה ה-70 אשר חגגנו לה בחנוכה. הנס שרציתי לספר קשור לכך. בחודש האחרון לחייה, שמתי לב לדבר לא טבעי שקורה בביתי. אני מדליקה נרות לצדיקים וביחוד לרבנו בכל יום, ופתאום הנרות החלו לבעור מעל ליממה, ובשבתות הן דלקו עד לאחר שאבי הבדיל בין קודש לחול. לא הבנתי מדוע הקב"ה מזכה אותי בנס שכזה. רק בסיפורי צדיקים שמעתי על ניסים כאלו בהן נרות השבת דלקו עד צאת השבת, ולא חשבתי לעצמי שאני בדרגתן של קדושות כאלו. ראיתי בכך רמז , מהקב"ה לדבר מה אשר עלי לעשות, אך לא הבנתי מה. ואז ב-ד' טבת ישבתי ליד המחשב בבית, שוב מסתכלת לכוון הנרות שעוד דלקו מהיום הקודם ותהיתי ... החלטתי לשאול לעצת חניך שלי שהיה בצ'ט איתי באותו הזמן. וזכיתי שיאיר את עיני, בדבר שידעתי קודם , אך כאילו נשכח ממני, בכדי לתת לו את הזכות להזכירני. הוא אמר: "אני לא יודע כלום ביהדות, אבל שמעתי פעם משפט שאומר: "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן" , אז אולי זה יעזור לך במשהו..." הבנתי מיד כי מדובר בסבתא שלי, אשר באותו בוקר הוכנסה שוב לבית החולים במצב לא טוב. רצתי למחרת מיד לאחר עבודתי אל סבתא שלי בבית החולים. עמדתי ליד מיתתה, כשהיא בוהה באויר , אינה מסוגלת להניע את אברי גופה ואפילו לא את שפתיה לדבר. ביקשתי ממנה שאם היא שומעת אותי שתמצמץ בעיניה, אך לא היתה תגובה ממנה כלל. החלטתי שאני לא מוותרת ועכשיו עלי לומר את הדברים הכי חשובים שבליבי. ביקשתי ממנה סליחה על דברים מסויימים, ואז התחלתי בשיחה עבורה רצתי אליה. ואמרתי לה כך: " סבתא יקרה! אני לא אשקר ואומר לך שמצבך טוב, ויהיה בסדר. את בטוח יודעת שהמצב שלך הוא לא טוב בכלל כרגע, ואני לא יכולה להבטיח לך שתחזרי הביתה ולבריאות מלאה. כרגע אני עושה את כל אשר ביכולתי לעשות עבורך, וזה רק תפילה ואמירת תהילים. סבתא, אני יודעת שחזרת בתשובה בשנות חייך המאוחרות, ולמרות שלא ידעת לדבר ולקרא עברית היה לך תיקון הכללי באנגלית, וכל יום היית קוראת בו בדבקות יותר מפעם אחת ביום.החזקת בתהילים אלו חזק ולקחת אותם איתך לכל מקום. אני זוכרת איך פעם אחת היית כל כך לחוצה כי חשבת שעבד לך העותק האחרון שברשותך כי חילקת את השאר לחיזוק המשפחה וחברותיך. תמיד אמרת לנו שצריך רק להתחזק באמונה ובבטחון והקב"ה אוהב אותנו אז הכל בסדר. אני בטוחה שהשנה האחרונה בה כל המערכות בגופך קרסו, היתה קשה לך במיוחד. כל כך אהבת את השבת וקיום מצוות ה' בכלל , ואי יכולת לקיימם בטח הקשתה עליך. אבל סבתא רציתי לומר לך דבר חשוב. במשך כל הזמן הזה תפקידך בעולם היה אחר. לא היית מחוייבת במצוות במצבך. ועכשיו באתי לומר לך דבר שאולי יחזק את רוחך. אומנם אין את מסוגלת לקיים מצוות כרגע, ואין את מסוגלת אפילו להתפלל בפיך, אך דבר אחד את עוד מסוגלת לעשות. ולדעתי זה תפקידך! כי אדם יקר אמר לי "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן" והבנתי שאם נשמתך עדיין בגופך, למרות שאין באפשרותך להניע אפילו את עפעפך, יש לך מה לתקן! יש לך תפקיד! את מסוגלת בתוך תוכך, בראש , בלב פנימה, לדבר עם הקב"ה. נצלי את הזמן הזה עכשיו לומר לקב"ה תודה על כל מה שנתן לך בחייך, על הילדים, הנכדים והנינים, והאפשרות לעלות לארץ בסוף ימיך ושהחזירך בתשובה שלמה ונתן לך אמונה חזקה. ובקשי ממנו עכשיו סליחה ומחילה על כל הרגעים שאת זוכרת ושאינך זוכרת בהם היית לא במיטבך בעבודת ה'. עשי תשובה! וסבתא. את אישה מאמינה, ואת יודעת שהמוות אינו סוף, אלא רק התחלה במקום אחר. בעולם שכולו טוב. ואני בטוחה שאת הולכת למקום טוב, ושוב תזכי להתאחד עם משפחתך אשר כבר עברו לעולם הבא." ברגעים האלו בהם דיברתי עם סבתי על תשובה וכו' שמתי לב כי מעניה התחילו לרדת דמעות. היא התחילה לבכות ואני מרוב התרגשות , שזכיתי לומר לה מילים אלו אשר עוררו אותה לתפילה ולתשובה בכיתי יחד איתה. התבקשתי מהאחיות לצאת מהחדר, לצורך טיפול שעליהן לעשות. השעה היתה בערך 15:30. נסעתי לביתי לנוח קצת ולהכין את מערכי השיעור לתלמידותי לימים הבאים. למחרת בבוקר , כמה דקות לפני 7:00 קבלנו טלפון מבוהל מבית החולים שהמצב לא טוב ושנגיע מייד. הסעתי את אימי ואחי לבית החולים , ובדרך משום מה, הסתכלתי פתאום על השעון ברכב ואמרתי לאימי: " אמא! תזכרי. השעה עכשיו 7:10 והיום ו' טבת" . אימי ואחי לא הבינו למה אני אומרת את זה פתאום. וגם אני לא ממש ידעתי מה דחף אותי לומר את זה. הגענו לבית החולים בשעה 7:20 ונאמר לנו כי לפני 10 דקות סבתי נפטרה. בדיוק באותו הרגע בו אמרתי לאימי את השעה והתאריך. באותו הערב הייתי במדרשה בה אני לומדת, "מדרש האור" בכפר סבא, והרבנית העבירה שיעור יוצא דופן אשר כולו היה נרות.היא הניחה על השולחן 8 נרות כמדומני, אשר על כל נר היה פסוק, ואימרה אחרת כגון "נר ה' נשמת אדם", "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן" וכו'. אז הבנתי סופית, כי הנרות שדלקו בביתי מעל הטבע היו בזכותה של סבתי ולא בזכותי. והיה לי הזכות להיות מחוברת לסבתי ולקבל את הסימן הזה בכדי לזכותה לתשובה שלמה לפני פטירתה. ומאז הנרות חזרו לדלוק כטבע. יהיה זכרה ברוך, ונשמתה צרורה בצרור החיים.