מצב רוח רע, טריגר
וסליחה מראש על החפירה. דיכאון שלפני חגים.
החלטתי שאני מתנתקת ממשפחת בעלי, ולא אכפת לי יותר. עדיף לבד. כיוון שאין לי משפחה מורחבת אחרת ולא חברים וחברות, זה יהיה לבד באמת. המשפחה הגרעינית (הילדים גדולים ויש להם עיסוקים. למזלם, חמסה חמסה, הם לא ירשו את החריגות החברתית שלי).
זה אביו של בעלי, שלא מוציא מפיו את צמד המילים "מה שלומך" ולא משנה איזה ניתוח עברתי. כשאני באה לשם, אני העציץ ליד הקיר.
והאח - הגיע אתמול עם מצב רוח מזופת. כועס על בעלי מסיבה לא מוצדקת, אבל מה הקשר אלי? ניסיתי לדבר איתו, לשאול מה נשמע, ו... לדפוק את הראש בקיר.
בהמשך, האח שוחח עם האב על נושא שבתחום המומחיות שלי ושל בעלי, אבל דיבר אל האב בלבד. אני אמרתי לבעלי: 'בוא נלך, אתה רואה שהוא לא מדבר אלינו'. בעלי נשאר, ואני קמתי ויצאתי. לא עניין את אף אחד.
בכול פעם, אני מרגישה שדורכים עלי, שאני והרגשות שלי לא קיימים.
וזה קרה במקביל לקשר שיצרתי לאחרונה עם עורכת ספרותית במטרה לערוך ולנסות להוציא לאור את הספר הראשון שכתבתי, שאני מאד אוהבת. היא קראה את ההתחלה בקושי, לקח לה חודש וחצי, ואחרי תחנונים שלי, שלחה הערות שחלקן לא תאמו לטקסט. ברור שהטקסט נקרא מתוך שעמום וחוסר ריכוז. הצעתי שתקרא קודם את הכול, לראות את התמונה המלאה ולעשות החלטות בקנה מידה רחב, ולא לחזור לאחור בדיעבד ולתקן, והיא מסרבת. ברור לי שהיא שונאת את הספר, והיא לא הראשונה.
יחד עם הכישלון בסדנת כתיבה שהשתתפתי בה לאחרונה, סיפורים שהעליתי לאינטרנט וזכו בהתעלמות או בביקורת רעה, אני יודעת עכשיו בבירור - אין לי את זה.
כל-כך מאוכזבת מעצמי.
לולא הילדים, הייתי מסיימת עם החיים שלי. ולא רק בגלל הנ"ל, יש סיבות נוספות מלוא חופניים, אבל חפרתי מספיק.
וסליחה מראש על החפירה. דיכאון שלפני חגים.
החלטתי שאני מתנתקת ממשפחת בעלי, ולא אכפת לי יותר. עדיף לבד. כיוון שאין לי משפחה מורחבת אחרת ולא חברים וחברות, זה יהיה לבד באמת. המשפחה הגרעינית (הילדים גדולים ויש להם עיסוקים. למזלם, חמסה חמסה, הם לא ירשו את החריגות החברתית שלי).
זה אביו של בעלי, שלא מוציא מפיו את צמד המילים "מה שלומך" ולא משנה איזה ניתוח עברתי. כשאני באה לשם, אני העציץ ליד הקיר.
והאח - הגיע אתמול עם מצב רוח מזופת. כועס על בעלי מסיבה לא מוצדקת, אבל מה הקשר אלי? ניסיתי לדבר איתו, לשאול מה נשמע, ו... לדפוק את הראש בקיר.
בהמשך, האח שוחח עם האב על נושא שבתחום המומחיות שלי ושל בעלי, אבל דיבר אל האב בלבד. אני אמרתי לבעלי: 'בוא נלך, אתה רואה שהוא לא מדבר אלינו'. בעלי נשאר, ואני קמתי ויצאתי. לא עניין את אף אחד.
בכול פעם, אני מרגישה שדורכים עלי, שאני והרגשות שלי לא קיימים.
וזה קרה במקביל לקשר שיצרתי לאחרונה עם עורכת ספרותית במטרה לערוך ולנסות להוציא לאור את הספר הראשון שכתבתי, שאני מאד אוהבת. היא קראה את ההתחלה בקושי, לקח לה חודש וחצי, ואחרי תחנונים שלי, שלחה הערות שחלקן לא תאמו לטקסט. ברור שהטקסט נקרא מתוך שעמום וחוסר ריכוז. הצעתי שתקרא קודם את הכול, לראות את התמונה המלאה ולעשות החלטות בקנה מידה רחב, ולא לחזור לאחור בדיעבד ולתקן, והיא מסרבת. ברור לי שהיא שונאת את הספר, והיא לא הראשונה.
יחד עם הכישלון בסדנת כתיבה שהשתתפתי בה לאחרונה, סיפורים שהעליתי לאינטרנט וזכו בהתעלמות או בביקורת רעה, אני יודעת עכשיו בבירור - אין לי את זה.
כל-כך מאוכזבת מעצמי.
לולא הילדים, הייתי מסיימת עם החיים שלי. ולא רק בגלל הנ"ל, יש סיבות נוספות מלוא חופניים, אבל חפרתי מספיק.
