מצב חמור ביותר
הי, לא יודעת איך לספר את הסיפור בקצרה. אני בת 29 נשואה+ שני ילדים, 7 שנים ביחד. מערכת היחסים שלנו מלחתכילה הייתה מורכבת, תרבות שונה מאוד, בעלי גדול ממני ב 10 שנים, לא פעם הגעתי להחלטה שאני רוצה להתגרש אך אף פעם לא החלטה סופית ובסופו של דבר הייתי חוזר, עוד לפני חצי שנה הייתי מאוד קרובה לקום וללכת אבל נתתי שוב ניסיון והחלטתי שהפעם אני משתדלת להישאר ולא להישבר, זה בא ליטי ביטוי שהתחלתי לחפש בית לקניה והייתי מוכנה לעבור רחוק מהמרכז קרוב להורים שלו על מנת שנגשים חלום, הרגשתי שהוא כבר בשלב בחיים שהוא חייב פינה משלו ובגלל שאין לנו מזה נובע הרבה תסכול, אי יציבות, חוסר בטחון , כל הסיפור של קנייה לקחתי על עצמי בעלי לא היה מעורב מה שכן ההון עצמי היה שלו (חשבונות נפרדים), היינו אמורים לעבור בחודש יולי ובום גיליתי שאני בהריון שלישי, שכלית הבנתי שזה לא מתאים כרגע גם זוגיות לא יציבה, תמיד הייתה אי וודאות האם נשאר ביחד?< התמודדות עם קושי למעבר לעיר אחרת, עניין כלכלי כניסה לחובות אבל הכי הרבה הפחיד אותי הידיעה שלמרות כל המאמצים שאני הייתי עושה לשלום בית לא בטוח שאצליח לחייות איתו שארית חיי, למרות הכל שיתפתי אותו בפחדים שלי וקיבלתי החלטה להשאיר את ההריון, בניתי לעצמי אילוזיה שהכל מלעמלה ולהתחיל להשלים עם זה שהוא בעלי וגם אם לא קיימת אהבה והבנה נמשיך לחיות. שהייתי בשבוע 10 החלטתי להישאר בבית עם תינוק ושבעלי יסע בלעדיי להורים שלו עם ילד הגדול (אנחנו נוסעים פעם בחודש שישי שבת להורים שלו) אף פעם לא קרה שאמרתי שאני לא אסע מתוך כבוד להורים שלו, הפעם החלטתי שאני עייפה מאוד ורוצה להיות קצת עם עצמי, אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב על מנת למנוע סכסוך, הוא נסע אני הייתי הכי מאושרת בעולם מעצם העובדה שאני לבד, התכתבנו עם חברה שלא היינו בקשר 5 שנים אמרתי לה כל מה שחסר לי זה מתוק והחיים הצליחו, היא התקשרה אמרה שבדרך אליי עם שוקולד, שוב נאלצתי לשקר לבעלי שאני לבד כי ידעתי שזה יגרום לסכסוך, התיישבנו עם חברה בסלון התחלנו לדבר שיחות מאוד אישיות, אמרתי לה שלפני החתונה שתמיד תסתכל על ההורים כי ההורים שלו מאוד פרימיטיבים ועם היה לי שכל של היום לא היינו מתחתנים, שאין אהבה אבל יש ילדים וזהו
תוך כדאי סיפרתי על בחורים שיצאתי איתם לפני, ומה מסתבר שיש לי מצלמה נסתרת בבית ובעלי שומע הכל אונליין. הוא התקשר בקללות ועצבים טען שהשארתי טלפון פתוח והוא שמע הכל, אך יש לי הקלטת שיחות וזה לא קרה, מהר מאוד הבנתי שהמצלמה שעומדת מתחת לאף שלי בסלון היא לא מצלמה שעומדת בישביל סקייפ אלא בן אדם עוקב אחרי אונליין, קיבלתי את הכאפה של החיים לא רציתי להאמין, יום למחרת הרגשתי אשמה שפגעתי בו אך מהר מאוד התאוששתי והבנתי שאין לי על מה הבן אדם חדר לי לפרטיות הכי עמוק שיכל, כמובן שהוא היה עצבני, יום ראשון שלחתי לו הודעה ואמרתי לא משנה מה אנחנו חייבים לדבר אני בהריון שלישי, לקראת תהליכים סופיים לקניית בית. והוא ענה לי שאת הבית הוא ירשום על עצמו ועם הריון אני יחליט, אני חסרת אונים הודעתי לו שאני מתכננת לעשות הפלה, הוא ענה לי בסדר. ובאמת יום למחרת מצאתי את עצמי עושה הפלה, אחרי שהוא גילה האשים אותי בבגידה שמעתי מחבריו וכאילו תפסתי רגליים קרות, היה ברור לי שמפה הדרך לגירושים קצרה,כרגע אני אצל אמא, הוא כבר יומיים רודף אחרי במילים שהוא אשם, שהוא אוהב, הוא יעשה הכל להשתנות, הוא הבין את הטעות, בנה לעצמו אילוזיה שהכל יהיה ורוד, אני לא מסוגלת אפילו להסתכל עליו, הייתה שיחה מאוד כואבת אמרתי לו שאין אהבה, אין אינטימיות, יש הרבה סדקים בלבד, ואם אני יחזור אני רק יאמלל לו את החיים וכל יום יזכור על ההפלה שעשיתי והוא יזכור את מה שהוא שמע, הסברתי שאין דרך חזרה, הוא מתעקש אומר שלא אכפת לו שאני לא אוהבת אותו הוא ילחם.
קשה לי לראות הכל בפקחיות, כי עברתי ממשטר למשטר לא פשוט לחיות אצל אמא עם שני ילדים קטנים, והוא מסמס לי ללא הפסקה, מבקש לנסות ללכת לייעוץ זוגי.
אני מציינת שחוץ מהסיפור הזה יש הרבה אי הבנה, הוא מאוד פרימיטיבי, יש בינינו פער עצום בחשיבה, אני רוצה להתקדם בחיים, ללמוד לנצל כל רגע למשהו חדש ולא להיות עסוקה בהרס עצמי.
אשמח לייעוץ, האם כדאי בכלל ללכת לייעוץ זוגי?
הי, לא יודעת איך לספר את הסיפור בקצרה. אני בת 29 נשואה+ שני ילדים, 7 שנים ביחד. מערכת היחסים שלנו מלחתכילה הייתה מורכבת, תרבות שונה מאוד, בעלי גדול ממני ב 10 שנים, לא פעם הגעתי להחלטה שאני רוצה להתגרש אך אף פעם לא החלטה סופית ובסופו של דבר הייתי חוזר, עוד לפני חצי שנה הייתי מאוד קרובה לקום וללכת אבל נתתי שוב ניסיון והחלטתי שהפעם אני משתדלת להישאר ולא להישבר, זה בא ליטי ביטוי שהתחלתי לחפש בית לקניה והייתי מוכנה לעבור רחוק מהמרכז קרוב להורים שלו על מנת שנגשים חלום, הרגשתי שהוא כבר בשלב בחיים שהוא חייב פינה משלו ובגלל שאין לנו מזה נובע הרבה תסכול, אי יציבות, חוסר בטחון , כל הסיפור של קנייה לקחתי על עצמי בעלי לא היה מעורב מה שכן ההון עצמי היה שלו (חשבונות נפרדים), היינו אמורים לעבור בחודש יולי ובום גיליתי שאני בהריון שלישי, שכלית הבנתי שזה לא מתאים כרגע גם זוגיות לא יציבה, תמיד הייתה אי וודאות האם נשאר ביחד?< התמודדות עם קושי למעבר לעיר אחרת, עניין כלכלי כניסה לחובות אבל הכי הרבה הפחיד אותי הידיעה שלמרות כל המאמצים שאני הייתי עושה לשלום בית לא בטוח שאצליח לחייות איתו שארית חיי, למרות הכל שיתפתי אותו בפחדים שלי וקיבלתי החלטה להשאיר את ההריון, בניתי לעצמי אילוזיה שהכל מלעמלה ולהתחיל להשלים עם זה שהוא בעלי וגם אם לא קיימת אהבה והבנה נמשיך לחיות. שהייתי בשבוע 10 החלטתי להישאר בבית עם תינוק ושבעלי יסע בלעדיי להורים שלו עם ילד הגדול (אנחנו נוסעים פעם בחודש שישי שבת להורים שלו) אף פעם לא קרה שאמרתי שאני לא אסע מתוך כבוד להורים שלו, הפעם החלטתי שאני עייפה מאוד ורוצה להיות קצת עם עצמי, אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב על מנת למנוע סכסוך, הוא נסע אני הייתי הכי מאושרת בעולם מעצם העובדה שאני לבד, התכתבנו עם חברה שלא היינו בקשר 5 שנים אמרתי לה כל מה שחסר לי זה מתוק והחיים הצליחו, היא התקשרה אמרה שבדרך אליי עם שוקולד, שוב נאלצתי לשקר לבעלי שאני לבד כי ידעתי שזה יגרום לסכסוך, התיישבנו עם חברה בסלון התחלנו לדבר שיחות מאוד אישיות, אמרתי לה שלפני החתונה שתמיד תסתכל על ההורים כי ההורים שלו מאוד פרימיטיבים ועם היה לי שכל של היום לא היינו מתחתנים, שאין אהבה אבל יש ילדים וזהו
תוך כדאי סיפרתי על בחורים שיצאתי איתם לפני, ומה מסתבר שיש לי מצלמה נסתרת בבית ובעלי שומע הכל אונליין. הוא התקשר בקללות ועצבים טען שהשארתי טלפון פתוח והוא שמע הכל, אך יש לי הקלטת שיחות וזה לא קרה, מהר מאוד הבנתי שהמצלמה שעומדת מתחת לאף שלי בסלון היא לא מצלמה שעומדת בישביל סקייפ אלא בן אדם עוקב אחרי אונליין, קיבלתי את הכאפה של החיים לא רציתי להאמין, יום למחרת הרגשתי אשמה שפגעתי בו אך מהר מאוד התאוששתי והבנתי שאין לי על מה הבן אדם חדר לי לפרטיות הכי עמוק שיכל, כמובן שהוא היה עצבני, יום ראשון שלחתי לו הודעה ואמרתי לא משנה מה אנחנו חייבים לדבר אני בהריון שלישי, לקראת תהליכים סופיים לקניית בית. והוא ענה לי שאת הבית הוא ירשום על עצמו ועם הריון אני יחליט, אני חסרת אונים הודעתי לו שאני מתכננת לעשות הפלה, הוא ענה לי בסדר. ובאמת יום למחרת מצאתי את עצמי עושה הפלה, אחרי שהוא גילה האשים אותי בבגידה שמעתי מחבריו וכאילו תפסתי רגליים קרות, היה ברור לי שמפה הדרך לגירושים קצרה,כרגע אני אצל אמא, הוא כבר יומיים רודף אחרי במילים שהוא אשם, שהוא אוהב, הוא יעשה הכל להשתנות, הוא הבין את הטעות, בנה לעצמו אילוזיה שהכל יהיה ורוד, אני לא מסוגלת אפילו להסתכל עליו, הייתה שיחה מאוד כואבת אמרתי לו שאין אהבה, אין אינטימיות, יש הרבה סדקים בלבד, ואם אני יחזור אני רק יאמלל לו את החיים וכל יום יזכור על ההפלה שעשיתי והוא יזכור את מה שהוא שמע, הסברתי שאין דרך חזרה, הוא מתעקש אומר שלא אכפת לו שאני לא אוהבת אותו הוא ילחם.
קשה לי לראות הכל בפקחיות, כי עברתי ממשטר למשטר לא פשוט לחיות אצל אמא עם שני ילדים קטנים, והוא מסמס לי ללא הפסקה, מבקש לנסות ללכת לייעוץ זוגי.
אני מציינת שחוץ מהסיפור הזה יש הרבה אי הבנה, הוא מאוד פרימיטיבי, יש בינינו פער עצום בחשיבה, אני רוצה להתקדם בחיים, ללמוד לנצל כל רגע למשהו חדש ולא להיות עסוקה בהרס עצמי.
אשמח לייעוץ, האם כדאי בכלל ללכת לייעוץ זוגי?
