מפלי הוויאגרה.
איזה דכאון אפשר לחטוף מכל החגים האלה, גם כן חגים יש ליהודים האלה. כל מנוי בארגון מדוכאי העולם היה חוטף את הג'ננה עד אחרי החגים. ואני מה? יושב לי בבית, אחרי עשרות סרטים, עשרות סיגריות, פנטזיות. בטח מחר אני אתחרט על כל הפסאודו וידוי הזה אבל למי איכפת, אם כבר אני בשוונג... רק לפני שבוע חגגתי עשרים וחמש, יותר נכון הייתי אמור לחגוג. אבל חשבתי לי שבעצם מה יש לי לחגוג? חצי יובל ועדיין בתול. כן אני יודע זה מצחיק אתכם אבל היי, הגיע הזמן לקרוא לילד הבתול בשמו, והילד הזה הוא אני! גם כן ילד עלאק.... הענין השני עם היומולדת, זה שבעצם גם לא כל כך היה לי עם מי לחגוג, זאת אומרת גם אם ממש הייתי בענין. האמת היא שיש את נעה. הכרתי אותה לא מזמן. באמת נחמדה. דוקטורנטית למשהו שלא נראה לי שיביא את הבשורה לעולם, אבל אני לא בטוח, לא ממש הבנתי על מה הדוקטורט. חוץ מזה שהיא יותר מדי חכמה, נראה לי היא גם חרמנית לא קטנה. בטח תגידו אז מה הבעיה, סידור מושלם לבתול שלנו. אז זהו שלא. לא יודע, מלחיצה אותי. כמו הקודמות, לפניה. חשבתי שיש לי קטן מידי, ואל תגידו לי עכשיו הגודל לא קובע. הלכתי לרופא, להתיעץ. נפלתי על רופאה. אמרה לי שלא נראה לה שהגודל זה בעיה, כי הרבה היו גאים בכלי שכזה (מדדנו, יצא מעל 21 סנטים). אבל אמרה לי שאני הורג אותן ברכות, את החברות. רך מידי אמרה. המליצה לי לקחת וויאגרה. הסברתי לה שאני לא צריך, יש בי תשוקה רבה ורצון, זה רק משהו... לא יודע. בכל מקרה, מחר אני נפגש עם נעה, ואני בלחץ. מה גם שאם אני יבוא לה עם הפרצוף בעסה הזה, נראה לי אני אחגוג גם את החמישים כבתול. "רגע, שניה, לפני שממשיכים. תגיד, ברצינות עכשיו, מה זה התיק הזה? בתול?וויאגרה? הוצאת אותי חננה מארץ החננות. לא יכלת להלביש עלי איזה משהו יותר שווה?" "כמו? בוא תגיד לי על מה חשבת ונראה מה אפשר לעשות. עוד לא מאוחר לשנות, מה גם שזה לא שיש לי באמת מושג מה הולך לקרות. אני נותן לאצבעות ללכת ונראה לאן ילכו, אז אתה יכול לנסות לנתב אם ממש תרצה." "לא יודע, מה אני אגיד לך? אולי תוריד ממני את התיק הזה של האימפוטנט, תביא קצת לזיין. איך עשרים וחמש ובתול? לא, באמת!! תחשוב, אתה היית בתול בגיל הזה?! אה...פתאום אתה מתפתל לי. לך היה נוח עוד לפני שש עשרה לרוץ לאבד אותם ואותי תקעת בלי להניד משפט, או אפילו מילה." "תשמע, הבנתי, באמת. אני חושב שהבהרת את הנקודה אז בוא תן לי עוד צ'נסה ונראה מה קורה, אוקיי?! יאללה, לך תתכונן לפגישה עם נעה ונדבר אחרי זה. יאללה יא חביבי, לך." נשכבתי על המיטה, בוהה בתיקרה. לא יודע כמה זמן בהיתי אבל התקרה שינתה גווניה לאפור, ובעקבותיו שחור. אני מניח שכבר לילה, זה יכול להסביר את הענין אני מניח. הרצתי אלפי אפשרויות בראשי, כמעט כל סצנריו שרק קיים. משום מה כולם הסתיימו בזה שנשארתי בבתולי. מה הפלא שהמגירה מלאה בכדורים נגד דיכאון, לחץ דם, ואלוהים יודע מה עוד. מבעד לחושך הושטתי את היד למגירה ושלפתי את החבילה כולה. החזקתי את כוס המים ביד והורדתי כדור עם כל שלוק. אני חושב שלקח לי כחצי שעה לגמור את החבילה כולה. הנחתי את הראש על הכרית וניסיתי להרדם, בתקווה שלא אקום. התעוררתי בכל זאת. נתקפתי חרדה, לא רציתי למות. לא היה לי מושג עוד כמה זמן נותר לי, הייתי חייב לפעול במהירות. חייגתי בנייד למגן דוד אדום. תוך דקות הגיע האמבולנס אל הדירה. לקחו ממני פרטים, לפני שאתעלף. עוד דקה והגענו לבית החולים. חיברו אותי למכשירים כשהאחות עוזרת לי ללבוש חלוק ובמקביל הבחור מהאמבולנס מגיש לרופא את הקופסא אותה רוקנתי לקירבי. האחות שהפשיטה אותי פרצה בצחוק רועם. תוך שניה גם הרופא הצטרף אליה. הבטתי בשניהם ושניהם הביטו אחת בשני ושוב אלי, או יותר נכון עלי, ואם ממש לדייק, אל אזור חלצי. הבטתי משתאה אל החלוק שהתנוסס כוויגוום מתוח. הרופא התורן, דר' פינקוס כפי שהתווית העידה, בישר לסובבים כי ניסיתי להתאבד בבליעת חבילת וויאגרה, מה שכנראה מסביר את היותי עדיין בחיים וגם את הוויגוום המתוח. "רבאק!!!! התחרפנת לגמרי או מה? כאילו מאיפה הוצאת לי את זה עכשיו?" "ביקשת שיעמוד לך אז הנה, מה אתה בוכה? עזובתי באמשך, נראה לי אתה סתם בקטע של אנרגיות שליליות. תזרום עם הסיפור, מה יכול להיות? תהנה בסבבה." "בשבילך זה בסבבה, אני מה? אין פה חלק ב' או משהו. זה סיפור קצר, מה שהיה הוא שיהיה. איך אני אראה ת'פרצוף שלי?!" "שמע חמוד, קח ווליום ותרגע אה? אתה רוצה שאני אבקש מהרופא בשבילך? יאללה, תחזור למיטה ונדבר אחר כך טוב? חבל, אנחנו סתם מבזבזים זמן וכבר מתחיל להיות מאוחר. הרי ממילא בסוף זה החלטה שלי, אז למה לך לקחת ללב?" "טוב, טוב, אבל תרגיע אה? מספיק התעללת בי, תביא קצת שמחה לחיים שלי."
איזה דכאון אפשר לחטוף מכל החגים האלה, גם כן חגים יש ליהודים האלה. כל מנוי בארגון מדוכאי העולם היה חוטף את הג'ננה עד אחרי החגים. ואני מה? יושב לי בבית, אחרי עשרות סרטים, עשרות סיגריות, פנטזיות. בטח מחר אני אתחרט על כל הפסאודו וידוי הזה אבל למי איכפת, אם כבר אני בשוונג... רק לפני שבוע חגגתי עשרים וחמש, יותר נכון הייתי אמור לחגוג. אבל חשבתי לי שבעצם מה יש לי לחגוג? חצי יובל ועדיין בתול. כן אני יודע זה מצחיק אתכם אבל היי, הגיע הזמן לקרוא לילד הבתול בשמו, והילד הזה הוא אני! גם כן ילד עלאק.... הענין השני עם היומולדת, זה שבעצם גם לא כל כך היה לי עם מי לחגוג, זאת אומרת גם אם ממש הייתי בענין. האמת היא שיש את נעה. הכרתי אותה לא מזמן. באמת נחמדה. דוקטורנטית למשהו שלא נראה לי שיביא את הבשורה לעולם, אבל אני לא בטוח, לא ממש הבנתי על מה הדוקטורט. חוץ מזה שהיא יותר מדי חכמה, נראה לי היא גם חרמנית לא קטנה. בטח תגידו אז מה הבעיה, סידור מושלם לבתול שלנו. אז זהו שלא. לא יודע, מלחיצה אותי. כמו הקודמות, לפניה. חשבתי שיש לי קטן מידי, ואל תגידו לי עכשיו הגודל לא קובע. הלכתי לרופא, להתיעץ. נפלתי על רופאה. אמרה לי שלא נראה לה שהגודל זה בעיה, כי הרבה היו גאים בכלי שכזה (מדדנו, יצא מעל 21 סנטים). אבל אמרה לי שאני הורג אותן ברכות, את החברות. רך מידי אמרה. המליצה לי לקחת וויאגרה. הסברתי לה שאני לא צריך, יש בי תשוקה רבה ורצון, זה רק משהו... לא יודע. בכל מקרה, מחר אני נפגש עם נעה, ואני בלחץ. מה גם שאם אני יבוא לה עם הפרצוף בעסה הזה, נראה לי אני אחגוג גם את החמישים כבתול. "רגע, שניה, לפני שממשיכים. תגיד, ברצינות עכשיו, מה זה התיק הזה? בתול?וויאגרה? הוצאת אותי חננה מארץ החננות. לא יכלת להלביש עלי איזה משהו יותר שווה?" "כמו? בוא תגיד לי על מה חשבת ונראה מה אפשר לעשות. עוד לא מאוחר לשנות, מה גם שזה לא שיש לי באמת מושג מה הולך לקרות. אני נותן לאצבעות ללכת ונראה לאן ילכו, אז אתה יכול לנסות לנתב אם ממש תרצה." "לא יודע, מה אני אגיד לך? אולי תוריד ממני את התיק הזה של האימפוטנט, תביא קצת לזיין. איך עשרים וחמש ובתול? לא, באמת!! תחשוב, אתה היית בתול בגיל הזה?! אה...פתאום אתה מתפתל לי. לך היה נוח עוד לפני שש עשרה לרוץ לאבד אותם ואותי תקעת בלי להניד משפט, או אפילו מילה." "תשמע, הבנתי, באמת. אני חושב שהבהרת את הנקודה אז בוא תן לי עוד צ'נסה ונראה מה קורה, אוקיי?! יאללה, לך תתכונן לפגישה עם נעה ונדבר אחרי זה. יאללה יא חביבי, לך." נשכבתי על המיטה, בוהה בתיקרה. לא יודע כמה זמן בהיתי אבל התקרה שינתה גווניה לאפור, ובעקבותיו שחור. אני מניח שכבר לילה, זה יכול להסביר את הענין אני מניח. הרצתי אלפי אפשרויות בראשי, כמעט כל סצנריו שרק קיים. משום מה כולם הסתיימו בזה שנשארתי בבתולי. מה הפלא שהמגירה מלאה בכדורים נגד דיכאון, לחץ דם, ואלוהים יודע מה עוד. מבעד לחושך הושטתי את היד למגירה ושלפתי את החבילה כולה. החזקתי את כוס המים ביד והורדתי כדור עם כל שלוק. אני חושב שלקח לי כחצי שעה לגמור את החבילה כולה. הנחתי את הראש על הכרית וניסיתי להרדם, בתקווה שלא אקום. התעוררתי בכל זאת. נתקפתי חרדה, לא רציתי למות. לא היה לי מושג עוד כמה זמן נותר לי, הייתי חייב לפעול במהירות. חייגתי בנייד למגן דוד אדום. תוך דקות הגיע האמבולנס אל הדירה. לקחו ממני פרטים, לפני שאתעלף. עוד דקה והגענו לבית החולים. חיברו אותי למכשירים כשהאחות עוזרת לי ללבוש חלוק ובמקביל הבחור מהאמבולנס מגיש לרופא את הקופסא אותה רוקנתי לקירבי. האחות שהפשיטה אותי פרצה בצחוק רועם. תוך שניה גם הרופא הצטרף אליה. הבטתי בשניהם ושניהם הביטו אחת בשני ושוב אלי, או יותר נכון עלי, ואם ממש לדייק, אל אזור חלצי. הבטתי משתאה אל החלוק שהתנוסס כוויגוום מתוח. הרופא התורן, דר' פינקוס כפי שהתווית העידה, בישר לסובבים כי ניסיתי להתאבד בבליעת חבילת וויאגרה, מה שכנראה מסביר את היותי עדיין בחיים וגם את הוויגוום המתוח. "רבאק!!!! התחרפנת לגמרי או מה? כאילו מאיפה הוצאת לי את זה עכשיו?" "ביקשת שיעמוד לך אז הנה, מה אתה בוכה? עזובתי באמשך, נראה לי אתה סתם בקטע של אנרגיות שליליות. תזרום עם הסיפור, מה יכול להיות? תהנה בסבבה." "בשבילך זה בסבבה, אני מה? אין פה חלק ב' או משהו. זה סיפור קצר, מה שהיה הוא שיהיה. איך אני אראה ת'פרצוף שלי?!" "שמע חמוד, קח ווליום ותרגע אה? אתה רוצה שאני אבקש מהרופא בשבילך? יאללה, תחזור למיטה ונדבר אחר כך טוב? חבל, אנחנו סתם מבזבזים זמן וכבר מתחיל להיות מאוחר. הרי ממילא בסוף זה החלטה שלי, אז למה לך לקחת ללב?" "טוב, טוב, אבל תרגיע אה? מספיק התעללת בי, תביא קצת שמחה לחיים שלי."
