מפחדת

גם אני. התקף החרדה לא רוצה לעזוב אותי


 

כמהאפשר

New member
בדיוק אתמול חשבתי עלייך..

תהיתי איך את. כיצד את עם השותפה,
דמיינתי אותך צוחקת, אתכן יושבות יחד.
ראיתי שטוב לך.

את רוצה לכתוב קצת, יקרה?
אני כאן*חיבוק*
 
לא יודעת מה יש לי - טריגר נראה לי

אנחנו יושבות הרבה וצוחקות. וגם יושבות לחוד, אני עם שרעפיי והגיגיי ובדידותי, והיא עם לימודיה ובן זוגה וחבריה הרבים... ואני פוחדת. פוחדת לאבד את מה שיש לי. פוחדת מהפלשבקים שלי. פוחדת מהריק. פוחדת לצאת מהבית. פוחדת לישון. פוחדת לקום. פוחדת לא לקום. פוחדת ממחלות. פוחדת מהמוות. פוחדת מהעוצמות של הזעם שלי. פוחדת להישאר לבד. פוחדת למות (כבר כתבתי?). פוחדת להישאר ללא כסף. פוחדת מבולמוסים. פוחדת שלא יאהבו אותי. פוחדת שכשיכירו אותי באמת יתרחקו ממני, זה כבר קרה. פוחדת שאני אכיר את עצמי באמת. פוחדת מהעוצמות של הרגשות שלי כשאני סוגדת. כשאני מוותרת על עצמי לחלוטין ונהיית כאסקופה הנדרסת לרגליו של מישהו שאפילו לא יודע שאני קיימת, אני סתם מרחפת איפה שהוא ברקע ואני רואה את עצמי שוב מוכנה לעשות הכול (כמעט) כדי שיסתכל ויראה ויאהב וזה לעולם לא יקרה כי אני לא שייכת לקטגוריה הזאת של אנשים שיודעים לקיים מערכת יחסים שפויה ונורמלית, אני הרי בורחת מאנשים כמו מאש, במיוחד מגברים אבל לא רק. אני בנויה רק לסגוד, להעריץ, להשתוקק, לכמוה ותמיד תמיד לדעת שזה יישאר לכל היותר על הנייר או בתאי המוח האפורים שלי באחת האונות במוח (שכחתי איזו). אני פוחדת מהריגושים שזה עושה לי ומתגעגעת לכבות את עצמי כך שלא ארגיש שום דבר מלבד הדיכאון השטוח ששואב אותי למחוזות שאני מכירה היטב ושאני כל כך פוחדת לחזור לשם כי אין מי שימשה אותי וכי עשיתי כל כך הרבה מאמצים לצאת משם, מהמיטה, מהלופ המטורף הזה. אני לא יודעת ביניים. אני רק בקצוות, וקצוות מפחידים אותי. אני לא מספיק ברורה לעצמי, אז גם לאחרים לא. אני פוחדת מסמכויות שמאצילים עליי כי סומכים עליי. הם לא מבינים שאני כלום, שאין בי כלום, הם לא מבינים שאני פוחדת?!?!? רוצים לאתגר אותי לתת מעצמי, כי אני רוצה לתת מעצמי, אבל מצפים ממני וכועסים עליי כשאני לא ואני נעלבת ונפגעת כי אין לי טיפונת של עור על האור או להפך. ואני פוחדת מהכאב החד שיש לי בעין תוך כדי שינה ומהסחרחורות שלי שכנראה בגלל מספר במשקפיים שמזמן הצטרכתי להחליף ולא עשיתי את זה. ואני פוחדת כי אין לי מדריכה שתעזור לי. ואני פוחדת מזה שמשרד הבריאות ייקחו ממני את השירותים שמגיעים לי ושאני לא מקבלת אותם כרגע כי אין כוח אדם נורמלי בחברה שעברתי אליה. ואני פוחדת מהמציאות. ואני פוחדת מהדמיון. ומהשילוב בין השניים, שלפעמים אני סוג של על הגבול ביניהם. ואני פוחדת מאלימות. ומפיגועים. ומרצח. ומתקיפות מיניות. ואני פוחדת להישאר לבד ופוחדת מאנשים. ואני פוחדת משטפי הדיבור הבלתי פוסקים שלי אחרי שכבר הצלחתי לא רע להיגמל מהם ופתאום הם חוזרים. ואני פוחדת כשצועקים עליי, ואז אני בוכה. ואני מרגישה מטולטלת למרות שאני מצליחה כמעט כל הזמן לשמור על הומור, ברוך השם. ואני פוחדת מהצל של עצמי. ופתאום אני פוחדת מהשם שלי, שאולי עשיתי טעות. ואני יודעת שלא, אני לא יכולה לסבול את השם שנולדתי אתו ושאני לא מסוגלת לברוח ממנו, לכל הרוחות. אני לא בקשר היום עם אף אדם שיודע את השם שנולדתי אתו, חוץ מכמה אנשים בודדים. אני לא בקשר עם אף אחת מהדודות שלי כבר יותר משבע שנים, עוד משינוי השם הראשון. ואני פוחדת לא להצליח בלימודים. ולא להצליח מבחינתי זה לקבל פחות מ-100. אני יודעת שזה מטורף ופרפקציוניסטי, אבל זה מה יש כרגע ואני לא יודעת איך להוריד את מפלס החרדה. ואני פוחדת שמשהו יתקלקל, ודברים תמיד מתקלקלים בו זמנית. ואני פוחדת מהשכנה המרשעת מלמעלה, שלא תבחל בשום אמצעי להפחיד אותי, להזיק לי. היא יודעת שאני סמרטוט נקלה ושאין איש מאחוריי בכל העולם הזה. ואני פוחדת שמשהו יקרה לאחותי ואז אני באמת אשאר לבד לגמרי בעולם, כי אחי סתם רשום על הנייר בתור מישהו שחלקנו את אותו הרחם בהפרש של 15 שנה וקצת. ואני פוחדת שמשהו יקרה לעו"סית שלי, כי היא מבולבלת ולחוצה. ואני פוחדת שמשהו באמת יקרה לי, ושכל הטוב שיש לי (ויש!) יילקח. ואני פוחדת משינויים, וכל הזמן משתנים לי דברים. ואני פוחדת שחס וחלילה שוב אזדקק לאשפוז, וזה סוג של סיוט של החיים שלי. נראה לי שנכון לעכשיו מיציתי.

ואת? ממה את פוחדת?
 

levshavur

New member
לאור ולכמה אפשר

שלום לכן
לפחד זה דבר נורמלי! הייתי פעם באיזו סדנא והיו שם 120 אנשים מכל טווח הגילאים (היו רק מבוגרים) והמנחה אמרה לעצום לרגע את העיניים וכשפתחנו את העיניים היא ביקשה שאם אנחנו פוחדים ממשהו שנרים את היד ותתפלאו כל האולם הרימו ידיים לא היה אף אחד שלא פוחד ממשהו....
מתי זה מתחיל להיות בעייתי זה כשהפחד משבש לנו את חיי היומיום , כשזה מקשה לתפקד כרגיל...אז יש טיפול תרופתי שמתאים בדיוק לזה והרגשות האלה חולפים או לפחות קטנים בהרבה מההשפעה שלהם...לי לדוגמא יש טיפול נגד סיוטי לילה ומאז שאני בטיפול הם נגמרו! לפחות משהו מהפוסט טראומה ירד ממני...
חוץ מטיפול תרופתי אפשר לקבל טיפולי רפלקסולוגיה. הייתה לי מטופלת שבאה אליי כל שבוע כי היו לה פחדים היא התמידה 3 שנים...היא אמרה שזה מרגיע אותה. הטיפול הסתיים כשהיה לי האשפוז הראשון היא ברחה אמרה שיש לה עומס בעבודה...(סטיגמה מעצבנת, ובגלל האישפוז ההוא- שעזר, אבל נשארתי בלי מטופלים, בלי עבודה ...
)
מה שעוד יכול לעזור זה תרגילי נשימה (יוגה למשל)
ואוליי עוד דברים שלא עולים לי בראש כרגע...
לבשה
 
זה לא חדש לי

אני מקבלת כבר כמעט עשור תרופות, הרבה מאוד תרופות. אני עושה גם שיאצו ודיקור (לא אהבתי רפלקסולוגיה). לא עוזר כלום חוץ מלדעת שזה עובר ולנסות להרגיע את עצמי.
 

levshavur

New member
לאור

שלום לך
רפלקסולוגיה לא בהכרח תעזור לכולם...זה כמו עם טיפול תרופתי שתרופה עוזרת למישהי ולמישהי אחרת יש ממנה תופעות לוואי או שלא עוזרת בכלל
אני לדוגמא לא אוהבת דיקור-שונאת מחטים מכל סוג ובמיוחד בדיקות דם...ואילו שיאצו מידיד שלי דווקא עבד מצויין...חבל שאנחנו לא ממשיכים...
לבשה.
 
יותר טוב, אבל כל הזמן יש הבזקים של חרדה

אני פשוט לא מבינה מה קרה, אין שום טריגר ופשוט משהו מבפנים מכווץ לי את הבטן ואת הלב...
 
למעלה