מפגש פסגה
עבדנו יחד לפני 8 שנים. אני מהרגע הראשון רציתי אותו. הוא, מסתבר בדיעבד, גם. כל נסיונות החיזור שלי נענו בדחייה חד משמעית כשהעינים שלו אומרות אחרת. בלבל אותי ברמות שלא יתוארו. עבדתי על עצמי ולאט לאט הצלחתי להוציא לי אותו מהראש. זה לא היה קל. כיומיים אחרי שעזבתי את העבודה ההיא, קיבלתי ממנו טלפון. שהוא רוצה שנשאר בקשר, שיחות נפש זרמו לכל הכוונים, אבל אני - עדיין פגועה מזה שלא רצה אותי - לא ממש שיתפתי פעולה והגבתי בעיקר בציניות. כל נסיון שלו ליזום פגישה ביננו נדחה על ידי "כי הוא לא רצה אותי כשאני רציתי", ועדיין קשה לי להתמודד פנים מול פנים עם זה שאמר לי לא (הוא היה הבחור הראשון שממש העזתי להתחיל אתו וסירב לי) בשיחות הבאות אחרי שנתיים בערך - אזרתי אומץ ושאלתי - מה קרה שעכשיו אחרי כל כך הרבה זמן פתאום הוא רוצה להפגש. מה קרה שהוא כל כך רוצה לשמר את הקשר. הוא טען שיש לו חוק בל יעבור - לעולם הוא לא מערב ביזנס ופלז´ר. לעולם הוא לא יצא עם מישהי שהוא עובד אתה. חוק בל יעבור. ולכן הוא די שמח כשעזבתי את העבודה והתקשר יומיים אחרי שעזבתי. אני עוד יותר פגועה מהמשחק המטופש הזה, ועדיין מסרבת לשכוח את תחושת הפגיעה כשהוא לא רצה אותי - דוחה אותו כל פעם. מדברים, נפתחים, מתקרבים ומשאירים את זה ככה באויר. לא נפגשים. 8 שנים!!! רק שיחות טלפון. כשהוא שומע על כל החברים שלי, אני שומעת על החברות שלו. לשנינו קשרים לא מצליחים. הערת ביניים - כשעבדנו יחד - הוא כל הזמן היה מסתכל עליי במבטים מיוחדים. מסמיק ומתפתל כשאני עוברת. וזה פשוט הטריף לי את המח איך זה שאני רואה שאתה רוצה ואתה טוען שלא. מה? איבדתי את חוש השיפוט שלי עד כדי כך? מסתבר שלא. שהוא כן רצה. אבל בגלל שעבדנו יחד הוא פשוט השתיק את הרצונות שלו. הדחיק אותם. אבל לי עדיין קשה להרגיש נחשקת, מחוזרת, רצויה על ידי אדם שפעם אמר לי לא. ולמה אני בכלל מבלבלת לכם את המח בעניין שלו? ובכן - כבר כמה ימים שהוא פשוט לא יוצא לי מהראש. פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו ועלינו ועל מה היה קורה אם ואילו וכו´. הבחור עוד מעט בן 40 ועדיין רווק. לשמחתי. אולי. הרמתי לו טלפון השבוע. שיחה שהתמשכה כשלוש שעות הובילה לזה שבסוף השבוע הזה נפגש. ואני בהיסטריה. לא ראינו אחד את השנייה כמעט שמונה שנים. פעם אחת נפגשנו במשרד שלו כשהיה לי משהו באותו בנין שהוא עובד בו. וגם זה היה לפני 6 שנים. אני אולי השתניתי. הוא אולי השתנה. המתח. הציפיה. שני אנשים שמחכים 8 שנים לפגישה - זו לדעתי כרוניקה של מוות ידוע מראש. כל כך הרבה ציפיות וחלומות ותכנונים. מצד שני יכול להיות שהוא זה שאני צריכה להיות אתו ואני זו שלו. כי אחרת למה אנחנו משמרים את הקשר כל כל הרבה זמן. מצד שני אם זה לא יהיה זה זה יהיה משברון מסויים כי החלום יתנפץ לו לרסיסים מול העיניים. כי עד היום כל פעם שקצת רע לי שקצת עצוב לי שקצת לא בטוח לי לגבי קשרים, עבודה, לגבי הכל אני מתקשרת אליו ומרגישה בבית. מרגישה חום. נעים. מוכר. קרוב. למרות שהקשר הוא טלפוני. ואם זה לא יהיה זה - אני פוחדת שהכל יעלם. שאני אאבד אותו לגמרי. לא יודעת מה לעשות. השתפנתי מספיק לאורך השנים. רוצה לתת לקשר הזה צ´אנס אמיתי סופסוף. ומתה מפחד. תגובות? עצות?
עבדנו יחד לפני 8 שנים. אני מהרגע הראשון רציתי אותו. הוא, מסתבר בדיעבד, גם. כל נסיונות החיזור שלי נענו בדחייה חד משמעית כשהעינים שלו אומרות אחרת. בלבל אותי ברמות שלא יתוארו. עבדתי על עצמי ולאט לאט הצלחתי להוציא לי אותו מהראש. זה לא היה קל. כיומיים אחרי שעזבתי את העבודה ההיא, קיבלתי ממנו טלפון. שהוא רוצה שנשאר בקשר, שיחות נפש זרמו לכל הכוונים, אבל אני - עדיין פגועה מזה שלא רצה אותי - לא ממש שיתפתי פעולה והגבתי בעיקר בציניות. כל נסיון שלו ליזום פגישה ביננו נדחה על ידי "כי הוא לא רצה אותי כשאני רציתי", ועדיין קשה לי להתמודד פנים מול פנים עם זה שאמר לי לא (הוא היה הבחור הראשון שממש העזתי להתחיל אתו וסירב לי) בשיחות הבאות אחרי שנתיים בערך - אזרתי אומץ ושאלתי - מה קרה שעכשיו אחרי כל כך הרבה זמן פתאום הוא רוצה להפגש. מה קרה שהוא כל כך רוצה לשמר את הקשר. הוא טען שיש לו חוק בל יעבור - לעולם הוא לא מערב ביזנס ופלז´ר. לעולם הוא לא יצא עם מישהי שהוא עובד אתה. חוק בל יעבור. ולכן הוא די שמח כשעזבתי את העבודה והתקשר יומיים אחרי שעזבתי. אני עוד יותר פגועה מהמשחק המטופש הזה, ועדיין מסרבת לשכוח את תחושת הפגיעה כשהוא לא רצה אותי - דוחה אותו כל פעם. מדברים, נפתחים, מתקרבים ומשאירים את זה ככה באויר. לא נפגשים. 8 שנים!!! רק שיחות טלפון. כשהוא שומע על כל החברים שלי, אני שומעת על החברות שלו. לשנינו קשרים לא מצליחים. הערת ביניים - כשעבדנו יחד - הוא כל הזמן היה מסתכל עליי במבטים מיוחדים. מסמיק ומתפתל כשאני עוברת. וזה פשוט הטריף לי את המח איך זה שאני רואה שאתה רוצה ואתה טוען שלא. מה? איבדתי את חוש השיפוט שלי עד כדי כך? מסתבר שלא. שהוא כן רצה. אבל בגלל שעבדנו יחד הוא פשוט השתיק את הרצונות שלו. הדחיק אותם. אבל לי עדיין קשה להרגיש נחשקת, מחוזרת, רצויה על ידי אדם שפעם אמר לי לא. ולמה אני בכלל מבלבלת לכם את המח בעניין שלו? ובכן - כבר כמה ימים שהוא פשוט לא יוצא לי מהראש. פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו ועלינו ועל מה היה קורה אם ואילו וכו´. הבחור עוד מעט בן 40 ועדיין רווק. לשמחתי. אולי. הרמתי לו טלפון השבוע. שיחה שהתמשכה כשלוש שעות הובילה לזה שבסוף השבוע הזה נפגש. ואני בהיסטריה. לא ראינו אחד את השנייה כמעט שמונה שנים. פעם אחת נפגשנו במשרד שלו כשהיה לי משהו באותו בנין שהוא עובד בו. וגם זה היה לפני 6 שנים. אני אולי השתניתי. הוא אולי השתנה. המתח. הציפיה. שני אנשים שמחכים 8 שנים לפגישה - זו לדעתי כרוניקה של מוות ידוע מראש. כל כך הרבה ציפיות וחלומות ותכנונים. מצד שני יכול להיות שהוא זה שאני צריכה להיות אתו ואני זו שלו. כי אחרת למה אנחנו משמרים את הקשר כל כל הרבה זמן. מצד שני אם זה לא יהיה זה זה יהיה משברון מסויים כי החלום יתנפץ לו לרסיסים מול העיניים. כי עד היום כל פעם שקצת רע לי שקצת עצוב לי שקצת לא בטוח לי לגבי קשרים, עבודה, לגבי הכל אני מתקשרת אליו ומרגישה בבית. מרגישה חום. נעים. מוכר. קרוב. למרות שהקשר הוא טלפוני. ואם זה לא יהיה זה - אני פוחדת שהכל יעלם. שאני אאבד אותו לגמרי. לא יודעת מה לעשות. השתפנתי מספיק לאורך השנים. רוצה לתת לקשר הזה צ´אנס אמיתי סופסוף. ומתה מפחד. תגובות? עצות?
