מעשה שהיה כך היה.
תחילת הסיפור לפני כשלושה שבועות, כשנתבקשתי להחליף מישהי בטכס ביום ראשון הקרוב. ידעתי שסוף השבוע הזה יהיה כאוטי משהו, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בעבודה ששכר נאה בצידה ומצבי הכלכלי אינו נאה כל ועיקר במרכזו – השבתי בחיוב. חבר טוב, ישראלי שלמד בארה"ב 3 שנים, קיפל את חייו שם וטס לארץ הקודש. הוא עשה זאת דרך אירופה וכך זכיתי גם אני לביקור. אתמול קשקשנו עד סביבות 2:30 בלילה. אז בדקתי את הכוראלים שהיו לטכס של היום וגיליתי לשמחתי שהם כאלה שאני יכול לנגן גם תוך שינה. לשאר הטכס, החלטתי לנגן יצירות שגם אותן אני יכול לנגן תוך כדי שינה (בערך). הבוקר, ב-5:15 הוא נסע לשדה התעופה. הוא היה עם מטען של בערך 100 ק"ג, אז ליוויתי אותו לרכבת. חזרתי הביתה, הכנתי בגדים לטכס וכיוונתי שעון ל-8:00. חישבתי רבע שעה להתארגנות חפוזה שכוללת אספרסו חזק. עוד 18 ד' לנסיעה על האופניים לתחנת הרכבת והגעה לרציף. הרכבת יוצאת ב-8:33, ב-9:04 אגיע לעיירה בה הטכס. הטכס ב-9:30 (הרכבת שאחריה – שעה מאוחר יותר – לא אפשרי). ב-7:34 התעוררתי בבעתה וקפצתי מהמיטה לשעון המעורר. מה השעה?! אהה, יש לי עוד כמעט חצי שעה לישון. חזרתי למיטה. וישנתי שנת ישרים. אולי השעון צלצל. סביר להניח שהשעון צלצל. סביר להניח שהייתי אני זה שכיבה אותו (כיוון שאני היחיד שהיה בבית). אין לי שמץ זיכרון שכל זה קרה. התעוררתי לי ב-8:21. העפתי מבט מתעב בשעון. קלטתי מה השעה ופלטתי קללה לחלל החדר. עוד לא הייתי ממש ער כדי לחשב שאין לי סיכוי של ממש להספיק לרכבת, אלא אם היא תאחר (אבל בשוויץ יש לרכבות נטייה לדייק). אם הייתה מצלמה בחדר, אני משער שיכולתי להתחרות ב'מיסטר בין' או כל דמות מטופשת אחרת, אחרי שניסיתי ללא הצלחה ללבוש את הגופיה) SHIRT-T) כמו מכנסיים ושאר 'תקלות' שכאלה. לדעתי לא עברו 2 ד' והוקראתי מדלת ביתי. רצתי אל האופניים וגיליתי שלא לבשתי מעיל. לא נורא, חשבתי, מקצת אויר צונן, אף אחד עוד לא מת (היו אולי 5 מעלות ורוח. קר.). התחלתי לנסוע. הגעתי לגשר שחוצה את הריין (למה לעזאזל הוא בעליה?!), בסופו יש שעון קיר שהראה שכמעט שמונה וחצי. נו טוב, אולי הוא ממהר (בטח בטח, שעון שוויצרי לא מדויק...). כעבור 200 מטר נשמעו פעמוני הכנסיות – 8:30. טוב, יש עוד 3 דקות עד 8:33 ניחמתי את עצמי. פתאום קלטתי, שזמן הריצה, מחניון האופניים לרציף, אורך לבדו לפחות 3 דקות ואני עוד לא בתחנת הרכבת. המשכתי לנסוע בכל הכח, אולי הרכבת תאחר היום (כן, מוטיב חוזר). פתאום עלה במוחי רעיון. שיניתי מעט את כיוון הנסיעה. השעה הייתה 8:32. ויתרתי על הרעיון של חניון האופניים. נסעתי היישר לתוך תחנת הרכבת. בין האנשים – עד לרציף. ראיתי את הרכבת עומדת בתחנה. שמעתי את המשרוקית שמסמנת לנהג הקטר לסגור את הדלתות ולנסוע. ירדתי מהאופניים ולחצתי על הכפתור לפתיחת הדלת. הדלת נפתחה כבמטה קסם. עליתי והרכבת נסעה.
תחילת הסיפור לפני כשלושה שבועות, כשנתבקשתי להחליף מישהי בטכס ביום ראשון הקרוב. ידעתי שסוף השבוע הזה יהיה כאוטי משהו, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בעבודה ששכר נאה בצידה ומצבי הכלכלי אינו נאה כל ועיקר במרכזו – השבתי בחיוב. חבר טוב, ישראלי שלמד בארה"ב 3 שנים, קיפל את חייו שם וטס לארץ הקודש. הוא עשה זאת דרך אירופה וכך זכיתי גם אני לביקור. אתמול קשקשנו עד סביבות 2:30 בלילה. אז בדקתי את הכוראלים שהיו לטכס של היום וגיליתי לשמחתי שהם כאלה שאני יכול לנגן גם תוך שינה. לשאר הטכס, החלטתי לנגן יצירות שגם אותן אני יכול לנגן תוך כדי שינה (בערך). הבוקר, ב-5:15 הוא נסע לשדה התעופה. הוא היה עם מטען של בערך 100 ק"ג, אז ליוויתי אותו לרכבת. חזרתי הביתה, הכנתי בגדים לטכס וכיוונתי שעון ל-8:00. חישבתי רבע שעה להתארגנות חפוזה שכוללת אספרסו חזק. עוד 18 ד' לנסיעה על האופניים לתחנת הרכבת והגעה לרציף. הרכבת יוצאת ב-8:33, ב-9:04 אגיע לעיירה בה הטכס. הטכס ב-9:30 (הרכבת שאחריה – שעה מאוחר יותר – לא אפשרי). ב-7:34 התעוררתי בבעתה וקפצתי מהמיטה לשעון המעורר. מה השעה?! אהה, יש לי עוד כמעט חצי שעה לישון. חזרתי למיטה. וישנתי שנת ישרים. אולי השעון צלצל. סביר להניח שהשעון צלצל. סביר להניח שהייתי אני זה שכיבה אותו (כיוון שאני היחיד שהיה בבית). אין לי שמץ זיכרון שכל זה קרה. התעוררתי לי ב-8:21. העפתי מבט מתעב בשעון. קלטתי מה השעה ופלטתי קללה לחלל החדר. עוד לא הייתי ממש ער כדי לחשב שאין לי סיכוי של ממש להספיק לרכבת, אלא אם היא תאחר (אבל בשוויץ יש לרכבות נטייה לדייק). אם הייתה מצלמה בחדר, אני משער שיכולתי להתחרות ב'מיסטר בין' או כל דמות מטופשת אחרת, אחרי שניסיתי ללא הצלחה ללבוש את הגופיה) SHIRT-T) כמו מכנסיים ושאר 'תקלות' שכאלה. לדעתי לא עברו 2 ד' והוקראתי מדלת ביתי. רצתי אל האופניים וגיליתי שלא לבשתי מעיל. לא נורא, חשבתי, מקצת אויר צונן, אף אחד עוד לא מת (היו אולי 5 מעלות ורוח. קר.). התחלתי לנסוע. הגעתי לגשר שחוצה את הריין (למה לעזאזל הוא בעליה?!), בסופו יש שעון קיר שהראה שכמעט שמונה וחצי. נו טוב, אולי הוא ממהר (בטח בטח, שעון שוויצרי לא מדויק...). כעבור 200 מטר נשמעו פעמוני הכנסיות – 8:30. טוב, יש עוד 3 דקות עד 8:33 ניחמתי את עצמי. פתאום קלטתי, שזמן הריצה, מחניון האופניים לרציף, אורך לבדו לפחות 3 דקות ואני עוד לא בתחנת הרכבת. המשכתי לנסוע בכל הכח, אולי הרכבת תאחר היום (כן, מוטיב חוזר). פתאום עלה במוחי רעיון. שיניתי מעט את כיוון הנסיעה. השעה הייתה 8:32. ויתרתי על הרעיון של חניון האופניים. נסעתי היישר לתוך תחנת הרכבת. בין האנשים – עד לרציף. ראיתי את הרכבת עומדת בתחנה. שמעתי את המשרוקית שמסמנת לנהג הקטר לסגור את הדלתות ולנסוע. ירדתי מהאופניים ולחצתי על הכפתור לפתיחת הדלת. הדלת נפתחה כבמטה קסם. עליתי והרכבת נסעה.
