ההמלצה שלי- למזער את ההשפעה והנזקים
הסביבתיים. כלומר לבוא בבגדים שנוח לך איתם. ללכת למקום בסגנון שנוח לך איתו (שלא תרגיש זר לעצמך, או שתחוש לא בנוח כי זה לא הסגנון שלך והרגשת מחויב). *להזמין מקום מראש*. זה תמיד מבאס להגיע למקום, לראות שהכל תפוס, ואז להתחיל לחשוב מה עושים, ואז ההתלבטויות האלה לכשעצמן יכולות לעצבן אפילו מאמא תרזות. אם קורה משהו איום ונורא, לצחוק מזה עם בת הזוג לבליינדייט במקום להתבאס ביחד. למצוא איזון בין שתיקות ארוכות (אלא אם כן אתם עושים מדיטציה ביחד) לבין דיבורים חסרי תוכן. והכי חשוב - לא נורא, וזה לא אומר כלום, אם לא קורה כלום, אם אין איזו כימיה נפלאה או מוזיקת כינורות ברקע בדקה הראשונה. או אפילו בפגישה הראשונה. בדיעבד שמעתי מהחבר שלי (עוד מעט אנחנו שלוש שנים ביחד), שבפגישה הראשונה לא ממש נראיתי לו (אני לא מדברת על לא נראית מהסוג של "אמא´לה, הביתה, הצילו, געוואלט" אלא מהסוג של "נחמדה, אבל אין ניצוצות"), אבל הוא נתן לזה עוד הזדמנות בפגישה השניה, ומהפגישה השניה, הוא בכלל לא יודע איזה שבץ מוחי עבר לו בפגישה הראשונה שבה משום מה לא נראיתי לו, ומאז אני נראית לו עד היום, בדירה השכורה בה אנחנו גרים ביחד למעלה משנה ומגדלים שני חתולים... יש כאלה שמאמינים שתוך דקה הם יכולים לדעת מי בן הזוג שנמצא מולם. לא מפתיע שהם אלו שבדר"כ עדין לבד. ולא בגלל שהאחרים מתפשרים או סובלים, אלא כי אי אפשר להכיר מישהו תוך דקה. אני בכלל בעד שאם מישהו מוצא חן בעיננו בטלפון, לקבוע מראש שתי פגישות בליינדייט. ככה זה מוריד את הלחץ מהפגישה הראשונה, ויש הזדמנות להרשים גם בשניה.