מעשה בארוחת ערב...
היה לי חבר למקצוע, רופא נהדר, שנפטר בשנתו בגיל 44. טרגדיה. 2 ילדים מאומצים...אישה, רופאה, שהיתה מאוד תלוייה בו...סיפור לא נעים. שנתיים אחרי המקרה היא הזמינה אותי לארוחת ערב ומתוך חיבה אמיתית לחבר שלי וכיבוד המשפחה שלו - הלכתי. זה היה בערב שני של פסח ולכן אני זוכר...
הייתי האורח היחיד. בית מוזנח. אישה על סף התמוטטות. שני בני 13 בערך שפרקו כל עול (שיחקו עם כדור בתוך הבית והוא נגמר יותר מפעם אחת בצלחת שלי...) - היא היתה מדליקה את הסיגריה ממיתחת ובאמצע שלה... סיפור.. הכינה לכבודי דג נהדר צלוי בתנור בתוך מעטפת מלח והיה לה קשה להפריד את הדג מהמלח...כדור בצלחת, גושי מלח ופיסות דג...ואני אוכל על מנת להציל את מה שאפשר ולאט לאט נעשה כמעט חצות ואני עוזב את הווילה לטובת המכונית שלי, ונישוקים ולהתראות...
יצאתי אל דרך חשוכה מחוץ לעיר. היו לי בערך 4 ק״מ ממש בתוך היער ( כביש דו מסלולי חדש), עצים ירוקים ומלבלבים שראיתי את הירוק הנהדר שלהם גם בחשכה של חצות. פשוט אווירה של רלאקס, של פסח שני מיוחד במינו, של ריחות דג מעולה מהול במלח...אני נוסע בערך 4-5 דקות, ופתאום, ללא שום התראה, כאבי בטן או גזים (במחילה...) ללא שום סיפוק יצר סקרנות, בלי כבוד לזה שאני רופא (ומכיר תהליכים פיזיולוגיים), פתאום אני מוצא את עצמי בשילשול (במחילה, אבל אני לא יכול לכתוב אחרת כי נאבד את כל ה״רוטב״ והריחות של הסיפור...). מלא. שילשול מלא. בלי סיפורים, ואולי, ונדמה... גינס מלא מלא - כל כך מלא שחשבתי כבר שהכל התחיל מהראות וירד לאט למטה : לא יכול להיות שהיה מקום לכל הדבר הזה רק במעיים! חשבתי שזה התחיל מעל לסרעפת. תוך כמה שניות הבנתי שהמלח פעל...אבל היה מאוחר. הכל היה מלא. למזלי ולמזל המכונית רק אני התבוססתי ולא ״הושפך״ דבר...
עצרתי בשולי הדרך (היה מפרץ קטן).
חצות. עצים ירוקים מקסימים. גחליליות מלא החופן. אני משאיר אורות דולקים. יורד. הולך לאחורי האוטו ומתחיל בסטרפטיז. קודם הנעלים - הכל אוקיי. הגרביים בצד, בניילון שהכנתי לזריקה. הורדתי סוודר, חולצה, גופיית גוף ובדקתי את הכל בפרט החלקים שהיו בתוך המכנסיים - הכל היה תקין, נקי ומסריח. ואז ניגשתי למכנסיים. הורדתי. לניילון. תחתונים לניילון.
ונשארתי ערום.
היו בקבוקי מים ( היו לי אז 2 כלבי רוח והמכונית היתה מאובזרת) והתחלתי להתרחץ. באמצע הכלום. חצות. ערום לחלוטין שאם ניידת היתה עוברת שם...וכמו סרטי מערב פרוע, עמדתי והתרחצתי עם בקבוקי המים הקרים...וכדאי לראות אם הכל נקי - מדי פעם הלכתי לקידמת המכונית אל האורות הקידמיים ושם, לפניהם, באור הכי חזק שיכולה לתת היגואר שלי, בדקתי את כל מה שאפשר היה, החריצים, השיעור, הקדימה האחורה - רצתי לרחוץ, חזרתי לראות...קדימה ואחורה תרתי משמע...והריח...והעצים והגחליליות...ואולי המשטרה...
התנגבתי במגבת ענק ( שהיתה לצורך כיסוי מושבים אחוריים מציפורני הכלבים) - לבשתי לבוש של חצי עליון, התעטפתי בפארeאו (pareo) עשוי מאותה מגבת...ובצעד בוטח אל המכונית...עם נעליים בלי גרביים... כמעט עשרים לאחת... אלא שהזמן עשה את שלו...ומהר מאוד, עוד לפני שהתנעתי...רצתי ערום אל קרוב לעצים והתישבתי לאושש את חוקי הפיזיולוגיה, המלח והדג!
התרחצתי שוב, pareo, למכונית ואני בדרכי הביתה.
כעבור כ 15 ק״מ, באמצע עיירה ציורית קטנה (מרכז קרמיקה חשוב מאוד - עבד כאן פיקאסו בשנות העשרים של המאה הקודמת (...קצת תרבות! אנלא יכול לכתוב רק על הטוסיק שלי ותוצורתיו...) עוצרת אותי המשטרה. ביקורת שיגרתית. ואני לבוש למעלה. פרeאו וערום בחצי התחתון, עם הבולבול לרוח, ריח מחריד במכונית - אני עוצר לאט, מכוון ככה שיהיה קצת צל על הרגליים שלי. מזלי שתיק הרופא עם כל המסמכים היה על המושב לצידי אחרת היה סיפור לרדת מהאוטו באחת בלילה עם המגבת-שמלה... פותח חלון, אני : ערב טוב... הקראביניארי : ״ערב טוב...אווווו ד״ר וינר״!!
אפילו האנונימיות כבר לא עמדה לצידי! חשבתי למות. הוא התנצל, ביקש מסמכים, הלך לבדוק, חזר, הכל בסדר... 2 מלים של ברכות ותודה ולהתראות ובואונה נוטה...
ואני כבר ״נוסעת״ לעוד 3 ק״מ עד לבית.
כמעט רבע לשתיים. החנייה כ 5 דקות הליכה מהבית.
צעדתי ברחובות ריקים, יד אחת אוחזת בשימלה-מגבת. בשנייה תיק מיקצועי של רופא עם כל חיי בפנוכו...
נכנסתי הביתה בלי להדליק אור החדר מדרגות. סגרתי את הדלת והנחתי לשמלה לגלוש על השטיח שבכניסה. הכלבים הגיחו לעברי, משהו ישנונים...הריחו והתרחקו
שיהיה פסח שמח וטוב
היה לי חבר למקצוע, רופא נהדר, שנפטר בשנתו בגיל 44. טרגדיה. 2 ילדים מאומצים...אישה, רופאה, שהיתה מאוד תלוייה בו...סיפור לא נעים. שנתיים אחרי המקרה היא הזמינה אותי לארוחת ערב ומתוך חיבה אמיתית לחבר שלי וכיבוד המשפחה שלו - הלכתי. זה היה בערב שני של פסח ולכן אני זוכר...
הייתי האורח היחיד. בית מוזנח. אישה על סף התמוטטות. שני בני 13 בערך שפרקו כל עול (שיחקו עם כדור בתוך הבית והוא נגמר יותר מפעם אחת בצלחת שלי...) - היא היתה מדליקה את הסיגריה ממיתחת ובאמצע שלה... סיפור.. הכינה לכבודי דג נהדר צלוי בתנור בתוך מעטפת מלח והיה לה קשה להפריד את הדג מהמלח...כדור בצלחת, גושי מלח ופיסות דג...ואני אוכל על מנת להציל את מה שאפשר ולאט לאט נעשה כמעט חצות ואני עוזב את הווילה לטובת המכונית שלי, ונישוקים ולהתראות...
יצאתי אל דרך חשוכה מחוץ לעיר. היו לי בערך 4 ק״מ ממש בתוך היער ( כביש דו מסלולי חדש), עצים ירוקים ומלבלבים שראיתי את הירוק הנהדר שלהם גם בחשכה של חצות. פשוט אווירה של רלאקס, של פסח שני מיוחד במינו, של ריחות דג מעולה מהול במלח...אני נוסע בערך 4-5 דקות, ופתאום, ללא שום התראה, כאבי בטן או גזים (במחילה...) ללא שום סיפוק יצר סקרנות, בלי כבוד לזה שאני רופא (ומכיר תהליכים פיזיולוגיים), פתאום אני מוצא את עצמי בשילשול (במחילה, אבל אני לא יכול לכתוב אחרת כי נאבד את כל ה״רוטב״ והריחות של הסיפור...). מלא. שילשול מלא. בלי סיפורים, ואולי, ונדמה... גינס מלא מלא - כל כך מלא שחשבתי כבר שהכל התחיל מהראות וירד לאט למטה : לא יכול להיות שהיה מקום לכל הדבר הזה רק במעיים! חשבתי שזה התחיל מעל לסרעפת. תוך כמה שניות הבנתי שהמלח פעל...אבל היה מאוחר. הכל היה מלא. למזלי ולמזל המכונית רק אני התבוססתי ולא ״הושפך״ דבר...
עצרתי בשולי הדרך (היה מפרץ קטן).
חצות. עצים ירוקים מקסימים. גחליליות מלא החופן. אני משאיר אורות דולקים. יורד. הולך לאחורי האוטו ומתחיל בסטרפטיז. קודם הנעלים - הכל אוקיי. הגרביים בצד, בניילון שהכנתי לזריקה. הורדתי סוודר, חולצה, גופיית גוף ובדקתי את הכל בפרט החלקים שהיו בתוך המכנסיים - הכל היה תקין, נקי ומסריח. ואז ניגשתי למכנסיים. הורדתי. לניילון. תחתונים לניילון.
ונשארתי ערום.
היו בקבוקי מים ( היו לי אז 2 כלבי רוח והמכונית היתה מאובזרת) והתחלתי להתרחץ. באמצע הכלום. חצות. ערום לחלוטין שאם ניידת היתה עוברת שם...וכמו סרטי מערב פרוע, עמדתי והתרחצתי עם בקבוקי המים הקרים...וכדאי לראות אם הכל נקי - מדי פעם הלכתי לקידמת המכונית אל האורות הקידמיים ושם, לפניהם, באור הכי חזק שיכולה לתת היגואר שלי, בדקתי את כל מה שאפשר היה, החריצים, השיעור, הקדימה האחורה - רצתי לרחוץ, חזרתי לראות...קדימה ואחורה תרתי משמע...והריח...והעצים והגחליליות...ואולי המשטרה...
התנגבתי במגבת ענק ( שהיתה לצורך כיסוי מושבים אחוריים מציפורני הכלבים) - לבשתי לבוש של חצי עליון, התעטפתי בפארeאו (pareo) עשוי מאותה מגבת...ובצעד בוטח אל המכונית...עם נעליים בלי גרביים... כמעט עשרים לאחת... אלא שהזמן עשה את שלו...ומהר מאוד, עוד לפני שהתנעתי...רצתי ערום אל קרוב לעצים והתישבתי לאושש את חוקי הפיזיולוגיה, המלח והדג!
התרחצתי שוב, pareo, למכונית ואני בדרכי הביתה.
כעבור כ 15 ק״מ, באמצע עיירה ציורית קטנה (מרכז קרמיקה חשוב מאוד - עבד כאן פיקאסו בשנות העשרים של המאה הקודמת (...קצת תרבות! אנלא יכול לכתוב רק על הטוסיק שלי ותוצורתיו...) עוצרת אותי המשטרה. ביקורת שיגרתית. ואני לבוש למעלה. פרeאו וערום בחצי התחתון, עם הבולבול לרוח, ריח מחריד במכונית - אני עוצר לאט, מכוון ככה שיהיה קצת צל על הרגליים שלי. מזלי שתיק הרופא עם כל המסמכים היה על המושב לצידי אחרת היה סיפור לרדת מהאוטו באחת בלילה עם המגבת-שמלה... פותח חלון, אני : ערב טוב... הקראביניארי : ״ערב טוב...אווווו ד״ר וינר״!!
אפילו האנונימיות כבר לא עמדה לצידי! חשבתי למות. הוא התנצל, ביקש מסמכים, הלך לבדוק, חזר, הכל בסדר... 2 מלים של ברכות ותודה ולהתראות ובואונה נוטה...
ואני כבר ״נוסעת״ לעוד 3 ק״מ עד לבית.
כמעט רבע לשתיים. החנייה כ 5 דקות הליכה מהבית.
צעדתי ברחובות ריקים, יד אחת אוחזת בשימלה-מגבת. בשנייה תיק מיקצועי של רופא עם כל חיי בפנוכו...
נכנסתי הביתה בלי להדליק אור החדר מדרגות. סגרתי את הדלת והנחתי לשמלה לגלוש על השטיח שבכניסה. הכלבים הגיחו לעברי, משהו ישנונים...הריחו והתרחקו
שיהיה פסח שמח וטוב
