מעניין
נראה שלאחר השואה לא יכלה הבינה הקוסמית לסדר ליהודים משהו יותר טוב מבחינה התפתחותית מאשר לחזור בהמוניהם לארץ ישראל ולייסד כאן בוודאות את המדינה היהודית החדשה.זה היה ברור לחלוטין שהישראלים החדשים,כאשר הם שואבים מלוא הטנא מאותו מאגר גנים של העם היהודי המכונה "הגניוס היהודי" וחדורי מוטיבציה אינסופית -המבוססת מחד על הטראומה הטריה שבזיכרון הקולקטיבי ומאידך על האנרגיה העצומה שקיימת בכל התחלה חדשה שבה יישות כלשהי מחוברת בעוצמה לרגשות הקמאיים שבתוכה-,יצליחו להתגבר על אוסף האספסוף הערבי חסר הידע והיכולת שהיה קיים בזמנו בארץ ועל העמים הערביים המפולגים ברובם הגדול פנימית וחיצונית.כוחם של הישראלים ושל המדינה היהודית המתפתחת היה בלכידות של הרגש ובראיה המאוד ברורה של המטרה.כאשר הייתה לכידות של הרגש,היו באופן טבעי לחלוטין מנהיגים שיש להם חזון.מנהיגים שיש להם חזון צומחים אך ורק במקום שבו יש לכידות של הרגש.באופן טבעי הם עולים וקוטפים את המטרה הגדולה מעץ החיים הצומח. במצב כזה תמיד רואים תוצאות.תוצאות משתנות לאורך ההיסטוריה אך גם חוזרות או לא בהתאם לרוח המקרה.מה שקרה מאז מעיד שיש כמה דברים שלא הופנמו ולא הובנו.ייתכן,כי המשימה העומדת כרגע לפני הישראלים כעם היא לפתח מודעות מאוד מיוחדת למה שהביא אותנו עד הלום ומה עוד דרוש מאיתנו בעתיד.בראש ובראשונה לא להתעלם מכך שהבאנו על עצמנו באמצעות הדחקה של האפילה שבפנים ואי הבנה פסיכולוגית את המצב ש אנו נושאים בו ולא באחריות רבה היום. קל מאוד להטיל את הרפש השחור על שכינינו הפלסטינאים המתבוססים בו מימלא במחנות הפליטים שלהם(וגם על תושביה הערביים של ישראל),אבל יותר חכם יהיה לראות את אחינו הפלסטינאים במבט מכיל ומשקף.זרעי האפילה שבפנים היו שם כל הזמן,החל מ48 ועוד לפני כן,אך התעצמו מאז.לא מזמן יצא לי לעיין באופן מהיר באחד הסיפורים של ס. יזהר,"חירבת חיזעה",ספר שהיה בשוליה האפלים של ספרייתי שנים רבות ומעולם לא התעניינתי בו במיוחד.ראיתי שם בדיוק את מה שהיה דרוש לי,הקטעים שמשכו את תשומת ליבי,היה המרחק והניכור הרגשי שלוקחים החיילים המבצעים את עבודתם מסבלו של האחר.ניכור רגשי המוביל לרציונליזציה של המעשה באמצעות צדקנות אוטומטית המבוססת על הגדלת הערך העצמי של הזהות הלאומית הישראלית ביחס לפלסטינאים הברברים. האנקדוטה הייתה מאוד פשוטה,פחות או יותר כמו,"הם,הפלסטינאים,אם הייתה להם הזדמנות ובמצב דומה,כבר היו טובחים בכולנו". "הם אשמים במה שקורה להם" "ויש לעשות את העבודה".מזכיר לכם משהו?הפחד הקיומי והטראומה,כאשר הם הופכים להיות גורם כל כך דומיננטי בנפש בהכרח מביאים בסופו של תהליך לניוונה ולהשחתתה.זה יוצר אדם נוירוטי ויכול ליצור גם עם נוירוטי, גס רוח,לא מחונך ואלים מבלי שהוא אפילו שם לב לכך.התוצאות באות לידי ביטוי מחד גיסא בהשטחה של התרבות ונהייה מתמדת לחלקים השטחיים ביותר בתרבויות אחרות,-דבר שיש לו תוצאות עגומות למדי בתחום החינוך- ומאידך וכחלק בלתי נפרד בתופעות שליליות שצומחות מכך של אלימות פנימית וחיצונית המבטאת חוסר אונים,ניתוק מהשורשים,ניגודיות הולכת וגדלה בחברההבאה לידי ביטוי בפשע צומח וביד קלה מדי על ההדק מבחינה ביטחונית.מגבלות הכוח לא מובנים וככל שמגלים שהכוח אינו עושה את העבודה מתפתים לחשוב שלא השקענו מספיק כוח ויש להשקיע יותר..תוצאות לוואי נוספות שנוצרות במצב כזה של ניוון הן,שכל אדם עושה לביתו יותר ויותר ואלה שיש להם הכי הרבה משאבים לעשות לביתם,מוכנים גם בשעות הפנאי שלהם להנהיג את המדינה.האם נראה לכם שאנו רחוקים מזה היום? יש להתבונן באפילה ולהעמיק ולהתבונן בה.זה חלק ממסלול טבעי של כל התפתחות אמיתית.האם עוד יש סיכוי לאותו חלק בעם היהודי המכונה כרגע "ישראלים" להישאר בארץ הזאת ולהמשיך לחיות כאן באופן פרודוקטיבי ולא אפל ובהמי? זאת אולי לא השאלה הכי מדוייקת בעניין הזה,האם באמת יש דבר שהוא לנצח או יכול להיות לנצח בעולם התופעות?.אפילו אמריקה הגדולה כפי שאנו מכירים אותה היום קיימת בסך הכל מאתיים חמישים שנה לערך,זה אפילו לא הרבה זמן במונחים של אימפריות והתמונה הגיאופוליטית של העולם יכולה להשתנות במרוצת הזמן בצורה שלו היינו יודעים עליה,היינו מתקשים להאמין.לעולם אין לדעת,בדיוק כמו שהצרפתים לא ידעו שהם ירדו מגדולתם,בדיוק כפי שהאנגלים.יש כל הזמן כוחות שונים המאזנים את עצמם בהתאם למקרה כזה או אחר,שהוא תמיד לא צפוי למרות התרחישים וצוותי החשיבה. השאלה הגדולה היא מהו המעשה הנכון באמת בזמן הארעי שאדם מבלה עלי אדמות,מה נדרש באמת בסיטואציה מסויימת?מה יוביל לתוצאה המקדשת את החיים? אימפריות שלמות נפלו בגלל שאיבדו את "המודעות" לעצמן.התנ"ך מספר לנו את זה כל הזמן גם לגבי מלכויות ישראל השונות ואין דבר יותר מצחיק ומגוחך מאשר לראות את הצידוק לשהייתנו כאן בארץ בספר שאנו מפרשים כל הזמן בצורה כל כך גרוטסקית ומוטעית בהתאם לאינטרסים צרים של אגו ולאומנות. לא פלא שלעולם כבר מתחיל להישבר הזין מכל החשבונות הפנימיים הללו ומהלובי היהודי בכל מקום ומקום שמתוך רצון כן ואמיתי לעזור לאחיו היהודים בארץ(ומדאגה אמיתית להמשך קיומם)נוהג בניגוד לאינטרסים שלו עצמו בארצות מוצאו ומביא בהכרח לתמיכה שלא תמיד היא דווקא הדבר שהכי טוב לנו כעם מבחינה התפתחותית כאן בארץ.לא כישראלים ולא כיהודים. הסיכוי היחידי שלנו פה הוא באינטגרציה עם האיזור ובראש ובראשונה עם הפלסטינאים,אחרת המלחמה רק תעמיק ולא בטוח שהיא תוביל תמיד לנצחונות,אם יכולים להיות בכלל כאלה במלחמה.אם תמשכנה המלחמות הן תהפכונה בהכרח להיות אכזריות במיוחד,גם בגלל האופי הטכנולגי שהולך ומשתלט עליהן וגם בגלל הניוון שייצור המצב.והמיתולוגיה הדתית הנושאת בחובה את תסמונת שימשון הגיבור ותסמונת מצדה,מיתולוגיה שתמיד תקפה ונטועה עמוק ברוחו של כל עם היא לא בהכרח הדבר שרבים מאיתנו היו רוצים לראות חוזר ומתממש.דרושה כאן גדלות,דרוש כאן זעזוע, דרושה כאן יכולת לעבור מעבר לזיכרון הקולקטיבי,לטראומות ולדימוי העצמי.אז אולי תיתכן באמת פעולה נכונה,אפילו אם תיראה לנו(לו היינו מצליחים לראותה כרגע)ממש כבלתי נתפסת,כדבר שלא ניתן להעלות אפילו על הדעת,כהקרבה "לאומית". זה אתגר עצום של התפתחות להתבונן בדברים באופן מפוכח ככל האפשר,אחרת אנו עשויים למצוא את עצמנו על עברי פי פחת מוסריים,מבצעים בדיוק את אותם דברים שעשו לנו באירופה לפני חמישים שנה.מה שחשוב כאן איננו הצורה שבה באו לידי ביטוי הדברים אלא המהות.האיום הפסיכולוגי שחש היטלר למשל מהמושג "יהודים" היה כל כך עמוק שמבחינתו לא הייתה באמת ברירה.ממבחינתו זה היה איום קיומי.זה שהיטלר היה חולה והייתה כאן פתולוגיה שהגיעה לשילטון זה לא העניין.! השואה(למרות הייחוד שלה בהקשר היהודי) הייתה ביטוי של אכזריות הטבועה באופן טבעי בבני אדם,מנגנון של עיוורון שהוביל לרצח המוני. העיוורון הזה אינו ייחודי לאדם כזה או אחר או לעם כזה או אחר,אלא קיים בכולנו מעצם קיומנו כאשליה וכדימוי המחיב לשרשרת פעולות במציאות.היוונים,הרומאים,הנוצרים,היהודים(תקראו היטב את ספר יהושוע,זה כתוב שם שחור על גבי לבן),האסיאתיים(גינג'יס חאן הידוע),הסינים,היפניים,הטורקים,הרוסים,האמריקאים,הצרפתים,האנגלים,הבוסנים(ומי לא בעצם)כולם עסקו בשלב כזה או אחר של קיומם ברצח עם פעיל מאוד ואין כל הבדל בין התרבויות אלא ברמת ההצדקה שניתנה לדבר. השאלה היא לא מה עלי ללמוד כיהודי וכישראלי,אלא מה עלי ללמוד כאדם שהוא גם יהודי וגם ישראלי?ואז מה עלי לעשות ובמי או במה אוכל להיעזר באמת לעשייה הזאת?אלו שאלות שהן תמיד אמיתיות,בייחוד עבור אדם הרוצה בהתפתחות. המשך לילה עמוק וחלומות מעוררי מחשבה.
נראה שלאחר השואה לא יכלה הבינה הקוסמית לסדר ליהודים משהו יותר טוב מבחינה התפתחותית מאשר לחזור בהמוניהם לארץ ישראל ולייסד כאן בוודאות את המדינה היהודית החדשה.זה היה ברור לחלוטין שהישראלים החדשים,כאשר הם שואבים מלוא הטנא מאותו מאגר גנים של העם היהודי המכונה "הגניוס היהודי" וחדורי מוטיבציה אינסופית -המבוססת מחד על הטראומה הטריה שבזיכרון הקולקטיבי ומאידך על האנרגיה העצומה שקיימת בכל התחלה חדשה שבה יישות כלשהי מחוברת בעוצמה לרגשות הקמאיים שבתוכה-,יצליחו להתגבר על אוסף האספסוף הערבי חסר הידע והיכולת שהיה קיים בזמנו בארץ ועל העמים הערביים המפולגים ברובם הגדול פנימית וחיצונית.כוחם של הישראלים ושל המדינה היהודית המתפתחת היה בלכידות של הרגש ובראיה המאוד ברורה של המטרה.כאשר הייתה לכידות של הרגש,היו באופן טבעי לחלוטין מנהיגים שיש להם חזון.מנהיגים שיש להם חזון צומחים אך ורק במקום שבו יש לכידות של הרגש.באופן טבעי הם עולים וקוטפים את המטרה הגדולה מעץ החיים הצומח. במצב כזה תמיד רואים תוצאות.תוצאות משתנות לאורך ההיסטוריה אך גם חוזרות או לא בהתאם לרוח המקרה.מה שקרה מאז מעיד שיש כמה דברים שלא הופנמו ולא הובנו.ייתכן,כי המשימה העומדת כרגע לפני הישראלים כעם היא לפתח מודעות מאוד מיוחדת למה שהביא אותנו עד הלום ומה עוד דרוש מאיתנו בעתיד.בראש ובראשונה לא להתעלם מכך שהבאנו על עצמנו באמצעות הדחקה של האפילה שבפנים ואי הבנה פסיכולוגית את המצב ש אנו נושאים בו ולא באחריות רבה היום. קל מאוד להטיל את הרפש השחור על שכינינו הפלסטינאים המתבוססים בו מימלא במחנות הפליטים שלהם(וגם על תושביה הערביים של ישראל),אבל יותר חכם יהיה לראות את אחינו הפלסטינאים במבט מכיל ומשקף.זרעי האפילה שבפנים היו שם כל הזמן,החל מ48 ועוד לפני כן,אך התעצמו מאז.לא מזמן יצא לי לעיין באופן מהיר באחד הסיפורים של ס. יזהר,"חירבת חיזעה",ספר שהיה בשוליה האפלים של ספרייתי שנים רבות ומעולם לא התעניינתי בו במיוחד.ראיתי שם בדיוק את מה שהיה דרוש לי,הקטעים שמשכו את תשומת ליבי,היה המרחק והניכור הרגשי שלוקחים החיילים המבצעים את עבודתם מסבלו של האחר.ניכור רגשי המוביל לרציונליזציה של המעשה באמצעות צדקנות אוטומטית המבוססת על הגדלת הערך העצמי של הזהות הלאומית הישראלית ביחס לפלסטינאים הברברים. האנקדוטה הייתה מאוד פשוטה,פחות או יותר כמו,"הם,הפלסטינאים,אם הייתה להם הזדמנות ובמצב דומה,כבר היו טובחים בכולנו". "הם אשמים במה שקורה להם" "ויש לעשות את העבודה".מזכיר לכם משהו?הפחד הקיומי והטראומה,כאשר הם הופכים להיות גורם כל כך דומיננטי בנפש בהכרח מביאים בסופו של תהליך לניוונה ולהשחתתה.זה יוצר אדם נוירוטי ויכול ליצור גם עם נוירוטי, גס רוח,לא מחונך ואלים מבלי שהוא אפילו שם לב לכך.התוצאות באות לידי ביטוי מחד גיסא בהשטחה של התרבות ונהייה מתמדת לחלקים השטחיים ביותר בתרבויות אחרות,-דבר שיש לו תוצאות עגומות למדי בתחום החינוך- ומאידך וכחלק בלתי נפרד בתופעות שליליות שצומחות מכך של אלימות פנימית וחיצונית המבטאת חוסר אונים,ניתוק מהשורשים,ניגודיות הולכת וגדלה בחברההבאה לידי ביטוי בפשע צומח וביד קלה מדי על ההדק מבחינה ביטחונית.מגבלות הכוח לא מובנים וככל שמגלים שהכוח אינו עושה את העבודה מתפתים לחשוב שלא השקענו מספיק כוח ויש להשקיע יותר..תוצאות לוואי נוספות שנוצרות במצב כזה של ניוון הן,שכל אדם עושה לביתו יותר ויותר ואלה שיש להם הכי הרבה משאבים לעשות לביתם,מוכנים גם בשעות הפנאי שלהם להנהיג את המדינה.האם נראה לכם שאנו רחוקים מזה היום? יש להתבונן באפילה ולהעמיק ולהתבונן בה.זה חלק ממסלול טבעי של כל התפתחות אמיתית.האם עוד יש סיכוי לאותו חלק בעם היהודי המכונה כרגע "ישראלים" להישאר בארץ הזאת ולהמשיך לחיות כאן באופן פרודוקטיבי ולא אפל ובהמי? זאת אולי לא השאלה הכי מדוייקת בעניין הזה,האם באמת יש דבר שהוא לנצח או יכול להיות לנצח בעולם התופעות?.אפילו אמריקה הגדולה כפי שאנו מכירים אותה היום קיימת בסך הכל מאתיים חמישים שנה לערך,זה אפילו לא הרבה זמן במונחים של אימפריות והתמונה הגיאופוליטית של העולם יכולה להשתנות במרוצת הזמן בצורה שלו היינו יודעים עליה,היינו מתקשים להאמין.לעולם אין לדעת,בדיוק כמו שהצרפתים לא ידעו שהם ירדו מגדולתם,בדיוק כפי שהאנגלים.יש כל הזמן כוחות שונים המאזנים את עצמם בהתאם למקרה כזה או אחר,שהוא תמיד לא צפוי למרות התרחישים וצוותי החשיבה. השאלה הגדולה היא מהו המעשה הנכון באמת בזמן הארעי שאדם מבלה עלי אדמות,מה נדרש באמת בסיטואציה מסויימת?מה יוביל לתוצאה המקדשת את החיים? אימפריות שלמות נפלו בגלל שאיבדו את "המודעות" לעצמן.התנ"ך מספר לנו את זה כל הזמן גם לגבי מלכויות ישראל השונות ואין דבר יותר מצחיק ומגוחך מאשר לראות את הצידוק לשהייתנו כאן בארץ בספר שאנו מפרשים כל הזמן בצורה כל כך גרוטסקית ומוטעית בהתאם לאינטרסים צרים של אגו ולאומנות. לא פלא שלעולם כבר מתחיל להישבר הזין מכל החשבונות הפנימיים הללו ומהלובי היהודי בכל מקום ומקום שמתוך רצון כן ואמיתי לעזור לאחיו היהודים בארץ(ומדאגה אמיתית להמשך קיומם)נוהג בניגוד לאינטרסים שלו עצמו בארצות מוצאו ומביא בהכרח לתמיכה שלא תמיד היא דווקא הדבר שהכי טוב לנו כעם מבחינה התפתחותית כאן בארץ.לא כישראלים ולא כיהודים. הסיכוי היחידי שלנו פה הוא באינטגרציה עם האיזור ובראש ובראשונה עם הפלסטינאים,אחרת המלחמה רק תעמיק ולא בטוח שהיא תוביל תמיד לנצחונות,אם יכולים להיות בכלל כאלה במלחמה.אם תמשכנה המלחמות הן תהפכונה בהכרח להיות אכזריות במיוחד,גם בגלל האופי הטכנולגי שהולך ומשתלט עליהן וגם בגלל הניוון שייצור המצב.והמיתולוגיה הדתית הנושאת בחובה את תסמונת שימשון הגיבור ותסמונת מצדה,מיתולוגיה שתמיד תקפה ונטועה עמוק ברוחו של כל עם היא לא בהכרח הדבר שרבים מאיתנו היו רוצים לראות חוזר ומתממש.דרושה כאן גדלות,דרוש כאן זעזוע, דרושה כאן יכולת לעבור מעבר לזיכרון הקולקטיבי,לטראומות ולדימוי העצמי.אז אולי תיתכן באמת פעולה נכונה,אפילו אם תיראה לנו(לו היינו מצליחים לראותה כרגע)ממש כבלתי נתפסת,כדבר שלא ניתן להעלות אפילו על הדעת,כהקרבה "לאומית". זה אתגר עצום של התפתחות להתבונן בדברים באופן מפוכח ככל האפשר,אחרת אנו עשויים למצוא את עצמנו על עברי פי פחת מוסריים,מבצעים בדיוק את אותם דברים שעשו לנו באירופה לפני חמישים שנה.מה שחשוב כאן איננו הצורה שבה באו לידי ביטוי הדברים אלא המהות.האיום הפסיכולוגי שחש היטלר למשל מהמושג "יהודים" היה כל כך עמוק שמבחינתו לא הייתה באמת ברירה.ממבחינתו זה היה איום קיומי.זה שהיטלר היה חולה והייתה כאן פתולוגיה שהגיעה לשילטון זה לא העניין.! השואה(למרות הייחוד שלה בהקשר היהודי) הייתה ביטוי של אכזריות הטבועה באופן טבעי בבני אדם,מנגנון של עיוורון שהוביל לרצח המוני. העיוורון הזה אינו ייחודי לאדם כזה או אחר או לעם כזה או אחר,אלא קיים בכולנו מעצם קיומנו כאשליה וכדימוי המחיב לשרשרת פעולות במציאות.היוונים,הרומאים,הנוצרים,היהודים(תקראו היטב את ספר יהושוע,זה כתוב שם שחור על גבי לבן),האסיאתיים(גינג'יס חאן הידוע),הסינים,היפניים,הטורקים,הרוסים,האמריקאים,הצרפתים,האנגלים,הבוסנים(ומי לא בעצם)כולם עסקו בשלב כזה או אחר של קיומם ברצח עם פעיל מאוד ואין כל הבדל בין התרבויות אלא ברמת ההצדקה שניתנה לדבר. השאלה היא לא מה עלי ללמוד כיהודי וכישראלי,אלא מה עלי ללמוד כאדם שהוא גם יהודי וגם ישראלי?ואז מה עלי לעשות ובמי או במה אוכל להיעזר באמת לעשייה הזאת?אלו שאלות שהן תמיד אמיתיות,בייחוד עבור אדם הרוצה בהתפתחות. המשך לילה עמוק וחלומות מעוררי מחשבה.
