מעלה נושא לדיון...

קרוקדיל

New member
מעלה נושא לדיון...

יש לי נושא שהרבה זמן אני רוצה להעלות לדיון והיום החלטתי להעלות אותו אני מאמין שכולכם או לפחות רובכם מכירים את הנושא והייתי שמח לשמוע את חוות דעתכם והענין הוא כזה באימון יש 2 שיטות שיטה אחת היא שהמורה מפגין עליונות מעל התלמידים ולא מי יודע מה מדבר איתם אין צחוקים עם המורה ובכלל אם דיברת עם המורה זה או בגלל שהיתה לך שאלה ספציפית על מה שהוא לימד או בעניני התשלום ומהצד השני יש את המורים הסחבקים שיצחקו איתך ויתנו לך להרגיש חברים שלך יספרו לך חוויות ואתה גם תרגיש חופשי לספר להם יצא לי ללמוד גם אצל מורה כזה וגם אצל מורה כזה ואני עד היום לא יודע איזה צורה עדיפה כי אצל מורה אחד היה שיעור מאוד רציני וכולם היו קשובים כמו עדר של כבשים ואצל המורה השני היו גם צחוקים בשיעור ולפעמים אם אין לך כוח אתה יכול לעצור לנוח רגע והוא לא יסתכל עליך כאילו גנבת משהו היום כשאני לומד במגמת מדריכים במטרה להוציא תעודת מאמן מוינגיט זה באמת מטריד אותי איזה שיטה עדיפה? האם יראת הכבוד או הרגשת הכמוני כמוך היא שתדחוף את התלמידים יותר קדימה?
 

tilinger

New member
עסקתי הרבה מאוד

במה שקשור להדרכה והוראה של גילאים שונים ומשונים וגיליתי דבר אחד נפלא שנראה כי היום מערכת החינוך שוכחת או זונחת בכוונה- ברגע שהתלמיד מרגיש שמבחינתו: מורה הוא מורה ולא תלמיד בעל יותר ידע, מדריך הוא מדריך ולא אחד מהחבר´ה שמעביר משהו לאחרים, המאמן הוא דמות רצינית ובעלת דרישות מן החניכים, אז: הוא ידאג להקשיב,יהיה חשוב לו לשמוע ולהבין,הוא ירצה להגיע בזמן והוא ירגיש שהוא מקבל כל פעם שהוא נמצא.הוא פשוט יראה בהימצאותו בשיעור/אימון זכות גדולה שיש לנצלה כראוי. שיטות אחרות מפספסות הרבה,בגלל שאין יחס ראוי של כבוד למורה.
 

budoka

New member
איפה אתה היית רוצה להתאמן?

תאמן כמו שהיית רוצה להתאמן. דרך אגב, ישנם לא מעט גוונים בין שתי הגישות שהצגת. אני נוטה יותר לטובת ה-"חברים", אם כי בגבולות.
 

WhiteBear

New member
תשובה קצת שונה משל אחרים...

אם כי לא נוגדת
. ניראה לי שאתה מדבר על נושא היציבות של המדריך. למדריך יש מעמד, ותואר, וידע - וכבוד שהוא צריך לקבל כדי שאפקטיביות הלימוד שלו תהיה אופטימלית. מצד שני, המדריך הוא בן אדם, ואנחנו גם היינו רוצים שהוא יהיה תומך, ולפעמים זה אומר "להתקרב" לתלמיד. לכל מדריך יש רמה מסויימת של כמה "קרוב" הוא יכול לתת לעצמו להיות מבלי לאבד את "שיווי המשקל" שלו. המחשבה הנוכחית שלי היא שמדובר ביכולת שהיא ניגזרת של היכולת האישית של המדריך, ושמפתחת עם התפתחות רמתו כבן אדם. בנפרד, יש שתי מחשבות נוספות שעולות לי:
מדריך צריך להשקיע תשומת לב לגבי מהן גבולות היציבות שלו.
למרות שעמדת הבסיס היא לשמור על היציבות, יש בטח מצבים שבהם המדריך יצטרך להתפשר על היציבות שלו כדי להיות יותר פתוח ממה שהוא מסוגל, בגלל שמדובר במקרה קיצוני של התלמיד. ולכן יש צורך להבין מתי מצב כזה קורה. זו דעתי לבינתיים, כתמיד, אני אשמח לקרוא הערות, טל.
 
אתה מדבר על יציבות של מדריך

לא הבנתי מה הכוונה במצב לא יציב, לדוגמה. לדעתי אין כל קשר בין כבוד שמדריך מקבל לבין מידת הקרבה שלו עם התלמידים. הרי מצד אחד המדריך יכול להיות אפילו בקבוצת הגיל של תלמידיו (כמו במקרה שלי), אז איך יש רצון לשמור על דיסטאנס כאשר יש שפה משותפת בתחומים שמעבר לאומנות הלחימה ? יכולת לשמור מרחק יש בודאי, אך אין סיבה לכך לדעתי. מצד שני, אמרת "...ביכולת שהיא ניגזרת של היכולת האישית של המדריך, ושמפתחת עם התפתחות רמתו כבן אדם" , כמו שהבנתי אותך, זה בדיוק יקבע מהי מידת הכבוד שיקבל המדריך, ועם זה אני בהחלט מסכים איתך. שוב מצטער על תגובה מאוחרת
 
דעתי האישית

אנחנו לא בצבא, ולכן משטר צבאי (שבעיני לא חכם) לא מתאים כאן. מאידך, חייבים לשמור על משמעת משתי סיבות עיקריות : 1. ניצול הזמן שעומד לרשות המדריך והתלמידים בצורה מקסימלית וללא צורך בהקדשת זמן ומאמץ לטיפול בנושאי משמעת. 2. בטיחות באימונים - חוסר משמעת יבוא לידי ביטוי בחוסר הבנה וקבלה מצד התלמידים (גם הבוגרים) לגבי הנחיות בטיחות, מה מותר ומה אסור. צויינו בהודעה שני סוגי מדריכים. אני נמנה עם הסוג השני של המדריכים. אצלי מרגישים חופשי לספר ואני מצידי מרגיש חופשי לספר, מותר לצחוק בשיעור (לא כשאני מדגים), אבל הכל בפרופורציה. עם כל זאת יש אצלי משמעת, המתבטאת בכך שכל תלמיד מבין ומקבל עליו את בקשותיי. יש סדר, האימון זורם ומתנהל ללא הפרעות מיותרות. לדעתי אין כל קשר בין יראת כבוד לשתי השיטות שציינת. יראת כבוד יכולה לנבוע מפחד (שיטה ראשונה), אך אם המדריך יודע להיות סחבק ("כמוני כמוך")ובו בזמן להקרין יכולת ועוצמה (לא פיזית), הוא יזכה בכבוד ומשמעת מצד תלמידיו למרות הסחבקיות. על מדריך כזה להיות מספיק משכנע שביכולתו לתת מעצמו ומהידע שרכש במשך השנים, על מנת לתת חופש לתלמידיו ובו בזמן לזכות במשמעת מצידם. הרי אם תלמיד מבין שלמדריך יש ידע ורצון לתת אותו ושהמדריך חייב שיכבדו את דבריו ובקשותיו, על מנת שיוכל לתת מקסימום מעצמו, הוא יהיה ממושמע. שורה תחתונה, שתלמיד מגיע לאימון, לעיתים לאחר יום עבודה מפרך עם הבוס על הראש, או יום לימודים עם המורים על הראש, הוא לא רוצה "הפגנת עליונות" נוספת, לא כן ? אני מאמין ומקווה שתלמידיי מסכימים איתי, אשמח לתגובות לחיוב או שלילה.
 

WhiteBear

New member
נעשה טרייד אין...../images/Emo8.gif

אתה תגיב לשלי, ואני אגיב לשלך. האמת, מסקרן אותי לשאול אותך שאלה, בתור מורה בעל ניסיון. אני מתאר לעצמי שהיום אתה מדריך יותר טוב משהיית כשהתחלת, בתור שכך, איך אתה חושב שהשתנתה, אם בכלל, מידת הסחבקיות/כבוד שהייתה בקשר שלך עם תלמידים בתחילת הדרך לעומת עכשיו
טל.
 

GilHapkido

New member
היי טל

מצטער, אבל בד"כ יוצא לי להגיב על הודעות מאוחר (ולעיתים מאוחר מידי)מידי (ראה את ההודעה על הבחור שחיפש קוק סול לפני כמה ימים. לעיניננו, אני מדריך לא כל כך ותיק (בערך 5 שנים מלמד באזרחות), אבל השאלה שלך רלוונטית לגבי. ובכן, בתחילת הדרך ממש, בהחלט מידת הסחבקיות היתה פחות מאשר עכשיו, אבל מזלי שאת טבילת האש הראשונה שלי בהדרכה עשיתי בצעירותי ואח"כ בצבא. הרצון לתת מקסימום, ובהתחלה חוסר ודאות וניסיון בהתמודדות עם משמעת, בוודאי שהשפיעו על מידת הסחבקיות. עם הזמן והניסיון בעבודה עם מספר סוגים של אנשים, מתחזקת גם תחושת הביטחון ועמה עולה גם מידת הסחבקיות. תוסיף את העיניין שככל שעובר הזמן, אתה, בתור מדריך נהנה מכך יותר ויותר ככל שאתה מגלה עניין בתלמידים מעבר לטכניקה ולאומנות הלחימה שאתה מעביר, וככל שהקשר איתם נעשה יותר חברי.
 
מציאת שביל הזהב.

מצד אחד - צריך ללמד את התלמידים מהי משמעת, ולא לפתוח בסדרת בדיחות. מצד שני - כולנו בני אדם, ולא נמצאים במסגרת צבאית. אם תנקוט בגישה של להקפיד על משמעת, זה אולי יהיה טוב בשלב ההתחלתי של הלימודים, אך אין שום סיבה שאחרי 5 שנות אימון עדיין יהיה אותו ריחוק בין המדריך לתלמיד. מה גם, שהתלמיד עלול לפרש את המשמעת הקיימת, כריחוק מהמדריך ולהרגיש לא בנוח ואף לחשוש מלפנות אליו בשאלות (אחרי השיעור, לדוגמא). אם תנקוט בגישה הסחבקית, אז המשמעת תהיה ברמה נמוכה, וכך גם יראו השיעורים. האוירה הסחקבקית תפריע לך אם תרצה להעביר אימון קשה (פיזית או מנטלית), כי קשה לדרוש משהו מתלמידים שרגילים למדריך "סבבה". גישה כזו גם תעודד אותם לדבר ולצחקק בזמן שאתה מדבר ובמקום להתאמן. הדרך הטובה ביותר (לדעתי), זה למצוא את שביל הזהב - לדרוש מהתלמידים משמעת, אך לדעת גם מתי להעביר אימון באוירה יותר פתוחה ומתי גם "לזרוק" בדיחה בשיעור.
 
אין הביישן מלמד, ואין העקשן מלמד

וייסלחו לי חז"ל על השיבוש הקל... "חנוך לנער על-פי דרכו, גם כי יזקין לא ייסטה" דרכו של נער שונה משל נערה, שונה משל מבוגר, שונה משל אישה... אצל בני-נוער צריך (בד"כ) להקפיד יותר על כללים ברורים (לא בהכרח נוקשים) ועליהם לשמור בעקביות רבה. רצוי (לדעתי) שתהיה הפרדה ברורה בין "מורה" ל"תלמיד", וגם בין "עכשיו שיעור" ל"עכשיו לא שיעור". אצל מבוגרים אפשר (בד"כ) להקפיד פחות. בהכללה גסה (ושאיף-אחד לא ייעלב!), נערים נטים להתרגז כשהם במבוכה, לעומתן נערות נוטות לצחקק; לגברים חשוב להיות "חזקים", ולכן קשה להם "לוותר" בהגנה, בעוד להרבה נשים קשה דוקא להתקיף, כי "זה לא נשי". כל "נער" צריך "לחנוך על-פי דרכו", אפילו כשהם כולם בכיתה אחת (ו-אוףףף
,
כמה שזה קשה... גם המקום בו אתה מלמד משפיע: אם אתה מלמד בדוג´ו, בקבוצה שכבר פועלת כמה שנים, תלמיד חדש יתאים את עצמו ל"אוירת המקום", או ייפלט. לעומת-זאת, אם אתה פותח קבוצה של חדשים במתנ"ס (לדוגמא), אתה צריך לבנות את "אוירת המקום" בעצמך, ולהתחיל מאפס כי לתלמידיך אין את מי לחקות. - וגם לפי דרכך! כי זה חשוב לא פחות: איזה מין אדם אתה? אם נוח לך לשמור על מסגרת קבועה של כללים, עשה זאת; אם יותר נוח לך לצחוק עם התלמידים, עשה זאת. הדבר החשוב הוא לא להתרחק ממטרת השיעור: ללמד את השיטה! הכללים אינם השיטה, הצחוקים אינם השיטה, היחסים עם התלמידים אינם השיטה - השיטה היא מה שהם באו ללמוד, ואתה באת ללמד! הערה: (לא שאלת בדיוק על זה, אבל...) יחס "סחבקי" עם תלמידים/ות בני המין השני עלול להוביל לדברים מאוד בעייתיים. מורה *חייב/ת* להקפיד על יחסים קורקטיים עם תלמידים בני המין השני, במיוחד בגיל ההתבגרות.
 

Yin

New member
התשובה לשאלה: איזה מדריך תהיה

היא התשובה לשאלה איזה אדם אתה? לא חשוב מה יגידו, שיטת ההדרכה שלך תגזר מתכונות האופי שלך + נסיון נרכש. אני כמדריך וכתלמיד לא אוהב לדרוש או שדורשים ממני משמעת, או כבוד (אני מלמד רק מבוגרים שבאו אלי מתוך בחירה). אני אוהב לצחוק, לא יעלה על הדעת שבשיעור שאני מעביר לא אוכל לצחוק. עדי
 

קרוקדיל

New member
תקנו אותי אם אני טועה

אני הבנתי מכם שיש דרך אמצע הדרך שבה אני יכול לדרוש גם רצינות וגם לצחוק ועל זה יש לי שאלה הרי דרך אמצע אני יכול לקבוע רק אם התלמידים שלי יצליחו להבין שגם כשאני צוחק זה לא אומר קלות ראש וזה לא אומר התפרקות מצידם וגם אם הסברתי את התרגיל תוך כדי שאני צוחק על זה ש"חטף" את ההדגמה זה לא אומר שהתרגיל עצמו מצחיק אז בחברה מבוגרים אני מבין איך זה יכול ליהיות אבל בחברה בני 14-16 איך הם ידעו להבדיל ןמצד שני אם אני ילך איתם קשוח אז כוכם אמרתם שזה לא מתאים כי אנשים לא אוהבים משטר צבאי אז איך אני מצליח להעביר כזה מסר? ואולי בכלל לא הבנתי נכון מה התכוונתם להגיד?
 

SideKick

New member
אתה טועה

שאלותיך מתמקדות בסוגייה - איך יותר טוב לתלמידים. ואני טוענת - שעליך לשאול בראש ובראשונה - איך יותר טוב למורה. ובמילים אחרות - מה נכון בשבילך. לא סתם פגשת בחייך גם מורה כזה וגם מורה כזה (ומן הסתם עוד אי אילו עשרות סוגים של מורים). הרי גם המורה הזה יכול להיות מורה מצוין וגם השני. אז מה התשובה? היה לי פעם מורה שהיה מסוג המאוד לא מסתחבים. אלא מה, יום אחד הוא החליט שבשביל האווירה הכיפית בדוג´ו כדאי שהוא יותר יתרועע עם התלמידים. אין לך מושג כמה מגוחך הוא היה בתקופה הזאת, עד שהוא הבין שאין טעם להיות מה שהוא לא. מורה טוב באמת הוא מורה שנאמן לעצמו ולדרכו ולעצמו ולדרכו בלבד. כן, צריך להיות קשוב לצרכיהם של התלמידים. אבל לא - אל תשנה כלום ממה שאתה באמת בשביל להיות משהו שאתה לא, כי זה אף לא יהיה מספיק טוב כמו אתה האמיתי. כדי לשפר את עצמך כמורה נסה לבדוק עם עצמך מהם הגבולות שלך, עד לאיזו מידת הסתחבקות אתה מוכן להגיע, ואיזה רמת חופש אתה מוכן לאפשר בשיעור. כשתדע מה נכון לך, יהיה לך מאוד קל להבהיר לתלמידים והם יבינו אותך. היה קשוב גם לעצמך. ייתכן שהגבולות הללו, שאותם תציב לעצמך כמורה מתחיל ישתנו בהמשך, עם הזמן והנסיון, וגם לזה צריך להיות פתוח ולתת את הדעת. בקיצור, אני מקווה שלא בילבלתי יותר ממה שעזרתי, ובכל מקרה - בהצלחה!
 
אתה לא טועה, אבל גם לא צודק

דרך האמצע תלויה בך, ובאוירה שאתה משרה בכיתה. אם אתה זורק בדיחה ומייד ממשיך בשיעור זה מצב אחד; אם אתה זורק בדיחה, מחכה שכולם יצחקו, נותן למישהו להגיב בבדיחה משלו, מחכה שכולם יצחקו גם עליה, ואז עוד מישהו זורק מילה ו... זה מצב אחר. יש מורים שיודעים לזרוק בדיחה ולהמשיך בשיעור, יש שלא; ויש גם תלמידים שיודעים לצחוק ולחזור לשיעור, ויש כאלה שלא. מורה צריך להכיר את הקבוצה שהוא מלמד, ולהתנהג בה בהתאם.
 

krav maga IMI

New member
כמה נקודות למחשבה

אז ככה- קודם כל חשוב שתזכור דבר אחד- כשאתה פותח מקום חדש או קבוצה חדשה, יש לך הזדמנות חד פעמית ליצור לעצמך דימוי. אצל ילדים ונוער אין הרבה הזדמנויות שניות. או ששבית אותם בשיעור הראשון, והם יבואו, או שעשית מעצמך צחוק, ואז נותר לך רק לחפש מקום אחר, ברוב המקרים. אני אישית מאמין בגישה הדרגתית. כשחניכים באים לשיעור, הם לא רוצים סטנדאפיסט. נכון שיותר כיף ואחלה כשיש אווירה מחויכת, אף אחד פה לא פשיסט, אבל הרעיון הוא לתת לחניכים דמות שאליה יוכלו לשאת את עיניהם. צחוקים יש בחבר´ה, גם לך וגם להם. אני תמיד מתחיל נוקשה למדי, ולאט לאט מתרכך, כל חודש עוד טיפה, ולקראת סוף השנה, אחרי שראיתי כמה הם השקיעו, כמה הם עברו, כמה הם רציניים, אז אני מרשה לעצמי להשתחרר יותר. אני לא תמיד מסכים עם הגישה שמדריך מדריך כמו שהוא בחיים הרגילים שלו. הדרכתי בצבא בדיסטנס שלא ידעתי שיכול להימצא בי, אז זה אומר שאני מנייק מטבעי? הדרכה- כיכולת- היא סוג של משחק תפקידים. לא מבחינת הידע והיכולת הטכנית, אלא מבחינת יכולת ההדרכה. יש הרבה ובכללם אני, ששיעור אצלהם זה סוג של מסיכה, ויש רף של רצינות וכבוד לשיעור שממנו הם לא ירדו. למה אני מתכוון? גם כשיצא לי להדריך חברים/שכנים/בני משפחה/חברה שלי, כולם ידעו שבתוך שיעור אני קודם כל מדריך, לא חבר ולא שום דבר אחר. המלצה- לא סתם הצבא מלמד בדיסטנס, דיסטנס זו שיטת הדרכה הדורשת הכי פחות כישרון טבעי. כשאתה בדיסטנס, חניכים מצייתים מפחד(מי רוצה שבת?...). זה עולם אחר לגמרי לגרום לחניכים לכבד אותך ולציית לך באופן מוחלט כאשר אין לכם דיסטנס בכלל. אני מציע לך, לסיכום, שגם אם אתה לגמרי אנטי משמעת באופי שלך, תתחיל טיפה קשה(לא צבאי, אבל בלי יותר מדי צחוקים), תראה איך זורם לך, ותמשיך משם. לרדת במשמעת אפשר תמיד, לעלות חזרה- בלתי אפשרי. שיהיה בהצלחה!
 

Telkontar

New member
מבלי לקרוא יותר מדיי את התגובות כאן

ישר הבנתי כי התשובה ברורה: איזון! זו דרך החיים שלי! וזו הדרך בה הכל נע בהרמוניה ומטרותינו מושגות בדרך החלקה והישרה ביותר.
 
למעלה