מעדכנת מדי פעם
אמנם אני מאוד אוהבת לקרוא את דברי הפורום פה, אבל איכשהו זה הפך להיות בהסתר- כשבעלי לא רואה, ולכן לא יוצא לי הרבה לעשות זאת. זה הפך להיות הפינוק האינטימי שלי- לשבת ולקרוא, ומדי פעם לספר לכן איפה אני. אז קיבלתי את האבחנה לפני בערך חודשיים. היום- כשאני יותר רגועה, אני שמחה שיש לי איזושהי אבחנה, ולא שירדתי מהפסים... אני מתעוררת כל בוקר בערך בחמש (לבד!!! בלי שעון. מטורף ,לא?) ומחכה לצלצול של שש, כשבינתיים אני מרגישה כל מיני כאבים ומיחושים בבטן- מנסה להתחבר לאברים הפנימיים שלי ולנסות לנחש מה קורה שם...בינתיים ללא הצלחה מרובה. התחלתי תהליך במרפאת פיריון- התהליך מייגע וארוך ומתיש, וכבר אני חודשיים שם ורק בבדיקות, בלי בכלל לראות רופאה, זה בלתי נסבל! פעם אחרונה צרחתי על האחות, שבגלל שעוד לא נפגשתי עם הרופאה, היא איחלה לי עוד שבוע של כאבי מחזור וכאבים נוספים מטורפים, ואני לא מסוגלת לעמוד בזה. אז היא אמרה לי- נכון, אמדו זה נורא כואב, אבל קחי משככים! אז מכל הבדיקות דם כל היד שלי מדוקרת, ומכל הכדורים אני קצת מטושטשת. בטוחה שבעבודה חושבים שהתדרדרתי לסמים...
בינתיים הלכתי גם לרופא נשים שחברה עם אנדו המליצה- והוא אכן היה מאוד רגיש ועדין, הוא בדק אותי ואפילו לא כאב! הוא המליץ על צילום רחם, ובעצם הציע שאעשה ישר לפרוסקופיה ובהרדמה יעשו צילום. כרגע החלטתי ללכת רק על צילום. בדרך גם חברה שלי עברה לפרוסקופיה ומאוד הסתבכה בבטן, נשארה באשפוז שבוע + ומסכנונת. מה שרק מגביר חרדה אצלי. חוצמזה התחלתי בדיאטה המומלצת פה, וחוץ מהיום שקצת רימיתי הולך לא רע. אכן ירדה לי נפיחות בכל מיני מקומות מצחיקים- בקרסולים, בזרועות, אפילו קצת בטוסיק... הבעייה היא שבינתיים אני עושה זאת עצמאית ללא דיאטנית. מישהי מכירה דיאטנית באיזור חיפה שיש לה ניסיון עם אנדו? חוצמזה מנסה לשמור על אופטימיות מרובה. הסתכלתי על שרשור הסימפטומים. אכן יש לי הרבה מאוד מהדברים, ועוד רבים נוספים, אבל מסכימה עם הבנות שכתבו שכך היה תמיד, ורק עכשיו יש לזה שם. סחרחורות, פריחות, מגרנות, כאבי בטן, תכיפות שתן, גרודים בעור, אלרגיות, אסתמה, חולשת גידים, מה לא? גיליתי כמה רופאי הנשים שהיו לי היו זוועה!!! ראו לי ציסטה כבר בגיל 18, בדיקות הPAPS שלי תמיד היו חשודות,החלפתי המון סוגי גלולות עקב כאבים ותופעות לוואי, ומי התייחס?? חברים שלי איכשהו תומכים מרחוק, המשבר הזה לא כל כך משברי בעיניהם, כי הרי אני אכנס להריון איכשהו, מה זה משנה איך? מה זה משנה כמה זמן?
קשה לתמוך בזה לאורך זמן- כי זה לא נגמר אף פעם... מה שכן- בעלי הוא מקסים ותומך ואוהב, ויקר וכל כך איתי והכל ביחד, מקווה שזה ימשיך ככה. אז הבלבול נשאר, הפחד, החרדות מהעתיד נשארו- גם מהעתיד הקרוב של המחזור המשמש ובא, וגם מהעתיד הרחוק, של הריון, אם בכלל, איך מתי . התחלתי לבנות מסביב עוד חומות הגנה, ורק פה בפורום הן יורדות.כל יום אחרי העבודה אני באה הבייתה, נחה מול הטלויזיה וקצת נרגעת ממחשבות, מפחדים ומלחצים, בוכה הרבה יותר, ובוצרה מפתיעה אוכלת הרבה פחות... גם למדתי לשנוא את הביטוי "יהיה בסדר". הרי כבר עכשיו לא בסדר? אז מה- זה אמור לנחם אותי? הפורום הזה מרגש אותי עד מאוד ונעים לי, אבל אני לא בשלה עדיין למפגש אתכן פנים מול פנים, רק מעריצה פה את הבנות מרחוק. קראתי עכשיו את מה שכתבתי- וואחד סערת רגשות יצאה פה, אבל אתם מבינות, לא?
אמנם אני מאוד אוהבת לקרוא את דברי הפורום פה, אבל איכשהו זה הפך להיות בהסתר- כשבעלי לא רואה, ולכן לא יוצא לי הרבה לעשות זאת. זה הפך להיות הפינוק האינטימי שלי- לשבת ולקרוא, ומדי פעם לספר לכן איפה אני. אז קיבלתי את האבחנה לפני בערך חודשיים. היום- כשאני יותר רגועה, אני שמחה שיש לי איזושהי אבחנה, ולא שירדתי מהפסים... אני מתעוררת כל בוקר בערך בחמש (לבד!!! בלי שעון. מטורף ,לא?) ומחכה לצלצול של שש, כשבינתיים אני מרגישה כל מיני כאבים ומיחושים בבטן- מנסה להתחבר לאברים הפנימיים שלי ולנסות לנחש מה קורה שם...בינתיים ללא הצלחה מרובה. התחלתי תהליך במרפאת פיריון- התהליך מייגע וארוך ומתיש, וכבר אני חודשיים שם ורק בבדיקות, בלי בכלל לראות רופאה, זה בלתי נסבל! פעם אחרונה צרחתי על האחות, שבגלל שעוד לא נפגשתי עם הרופאה, היא איחלה לי עוד שבוע של כאבי מחזור וכאבים נוספים מטורפים, ואני לא מסוגלת לעמוד בזה. אז היא אמרה לי- נכון, אמדו זה נורא כואב, אבל קחי משככים! אז מכל הבדיקות דם כל היד שלי מדוקרת, ומכל הכדורים אני קצת מטושטשת. בטוחה שבעבודה חושבים שהתדרדרתי לסמים...
