"עשו להורים נזק עצום"
וכתבת עוד:אני חושבת שמבלבלים הורים - אומרים להם שחייבים להציב גבולות, אמרים להם שהילד מתפרע בגלל בעיה בהצבת גבולות.הופכים את הצבת הגבולות למטרה בחינוך. ועוד כתבת:אף אחד לא מספר לנו שהצבת גבולות היא רק אמצעי לחיים טובים יותר במשפחה. ועוד כמה דברים, שאני בהחלט מקבלת אותם,אבל רוצה להאיר עליהם מזווית אחרת. נקח את MAYA100 שמספרת על בתה. מאיה צריכה להחליט- האם זה בסדר מצידה, שכל מה שבתה עושה- הנו למען המטרה של עידוד הסקרנות של בתה, ואז לא תפנה לפורום ותבקש עזרה כאשר בתה עושה דברים שמפריעים לחיים טובים יותר במשפחה. אם מאיה כל כך מאושרת נכך שבתה נכנסת למגירה, אז מיתר לגמרי לומר לא, אסור. בהת תקלוט את ההנאה והחיוך של מאיה. זהו הבלבול של מאיה. היא שמעה שצריך לומר לא- אבל היא נהנית ממה שבתה עושה. מאיה בעצמה תבין, לאן הדברים מובילים - כמו כוסות הזכוכית. מאד מעניין לראות איך כוסות זכוכית נשברים בנקישה, מאד מעניין איך החלב נשפך מהמיכל במקרר, מאד מעניין איך כל הביצים נשברות אם פותחים את דלת המקרר ומוציאים ביצה אחר ביצה מהמדף ושוברים. כל הזמן טענתי, שאצל לאה, מתוך הכתוב בפורום, ישנם גבולות, והחיים במשפחה נעימים. היא קבעה לעצמה מה חשוב באמת, עם שי, ובהתאם לזה פועלת. לי לא אמרו מעולם, שצריך לשים גבולות, אני שמתי אותם בקומות שחשבתי שכאן אני לא מסכימה. ולא משנה אם אומרים ´לא מקובל עלי´ או ´אסור´. אני לא יודעת אם בלבלו הורים, או אולי ההורים מבולבלים. הרבה מאד הורים לומדים על הורות מקריאה, בספרות המיועדת להורים, בירחונים להורות. למידה מספרות מחומר כתוב, שאין בה דו שיח בין הכותב לקורא, כדי לבדוק מה בדיוק הבין הקורא- מביאה את ההורה למקומות שהכותב לא התכוון אליהם. זה נכון, שכאשר בעל המקצוע פוגש בילד העושה כל העולה על רוחו, הוא אומר שלילד אין גבולות. חלק מהמושג חיים נעימים, זה גם עם הסביבה הרחבה, מעבר למשפחה - איך אנחנו מתנהגים במסעדה, איך אנחנו מתנהגים בחנות...עם אדם מבוגר בבית הספר, בגן, ברחוב... איך אנחנו מתנהגים בבית המארחים אותנו- האם אנחנו מבדילים בין ביתנו לבית המארחים שלנו, האם אנחנו מבינים שצריך לבדוק את חוקי הבית המארח ולנהוג בהתאם- זוהי גם גמישות של גבולות נרכשת. בבית בו ארגיש שלא נוח למארחים שאסיר את נעלי מעל רגלי- לא אסיר אותם, למרות שבביתי, ובבתים רבים אחרים, אני מסירה ומניחה רגליים על הספה או הכורסא. לי חשוב שאוכל ללכת בנחת למסעדה עם ילדי, ולא אגרום אי נחת לסובבים אותי - רק משום שהחבורה איתה אני הולכת למסעדה, רגילה לעשות "חגיגה מהארוחה" ולא מאפשרת לשאר הסועדים לאכול בנחת. כדוגמא לגמישות האיסורים/גבולות: ילדי שלי יכלו לטפס על הספסל בסלון שלי, המשקיף לחלון. לילדי המשפחתון אינני מרשה, כי היכולת שלי להשגיח על חמישה מטפסים, והסיכונים לכל אחד מהם, במקרה שלא שמרתי- רבים מידי. אני נוהגת לטייל עם ילדי המשפחתון, כאשר הם הולכים כבר היטב, לטיול, וכולם מחזיקים בחבל - חבל קפיצה ארוך -. מאד יכול להיות, שבמחזור הנוכחי, לא נוכל להנות מחוויה זו, כי ישנם ילדים שאני לא אסתכן ללכת אתם בסגנון כזה. מבחינתם, מאוויהם יותר חשובים - ואין לי שום חשק להפוך את הטיול לסיוט עבורי ועבורם. אז אומנם, פרופ´ עומר, (שהיה מאמר ביקורת על גישתו במוסף "ספרים" בהארץ ביום רביעי האחרון) - כנראה מקצין את הגישה, אולי מתרגם אותה לא נכון- לא קראתי את המקור- קראתי רק את הביקורת המקצועית מאד- של פסיכולוג קליני על הספר. אבל לא בכדי, לדעתי, בעלי המקצוע מדברים על גבולות, משום שבמשך השנים הורים רבים הבינו, כנראה מפירושים שלהם, או מתהליכים שונים, שיש לאפשר לילד לעשות כל מה שהוא רוצה, והתוצאה - מצבים לא נעימים במסגרת המשפחה ומסגרת החוץ משפחתית. רק אז החלו לדבר על מושג חוסר הגבולות והצורך להציב גבולות, לא כמטרה, אלא כאמצעי לחיים טובים, לחיים של ילדים שגדלים,מתבגרים בבית, במשפחה עם עוד אנשים- ויש להתחשב בכולם. היכולת לעצור, להתאפק, לדחות סיפוק- על מנת לא פגוע באחר, על מנת לא להפגע- היא דרך לגדול נפשית. לא נצפה מתינוק מה שאנחנו מצפים מפעוט בן 3 שנים. אבל פעוט בן שלוש שנים, שיעשה כל מה שדחפיו ´יורו´ לו- יהווה עדות לכך, שאולי עדיין לא התפתח רגשית, לדחות סיפוקים על מנת להתחשב בסביבתו. דסי דסי
