מסעדת "בוננזה"
שלום חברי הפורום,
לפני כחצי שנה התחלנו כאן בפורום בתחקיר על מסעדת "בוננזה" המיתולוגית, שאין עליה כל מידע ברשת או בכלל, והשבוע סיימנו אותו. הכתבה לפניכם. מקווה שתהנו.
ונשמח מאד לתגובות בפוסט שלהלן בדף הפייסבוק ממי שזוכר את המסעדה.
https://www.facebook.com/photo.php?...04017584.91007.228968990489653&type=1&theater
תודה
מסעדת בוננזה
מסעדת 'בוננזה' המיתולוגית בבעלות שי שטיין פעלה במבנה בין השנים 1980-1994. המסעדה שנפתחה כפאב והפכה ל'בר-מסעדה' הראשון בעיר היתה חלוצה בתחום הבשרים והראשונה שהגישה המבורגרים אמיתיים כמו בחו"ל כמו גם את סטייק ה'סינטה' המפורסם, והכשירה דור חדש של מסעדנים שעתידים לשנות את התרבות הקולינארית בעיר. עם זאת, רבים יזכרו אותה בשל האווירה וההווי היחודי שיצרה.
הרעיון לפתוח את הבר הבשיל אצל שי שטיין בשנות השבעים המאוחרות כשנהג לבלות עם חברו הטוב העיתונאי והשף שאול אברון בברים ובבתי קפה בעיר. השניים נפגשו לראשונה בבר "Prince of Wales" בכיכר מלכי ישראל והפכו לחברים הכי טובים, כשמכנה משותף לשניהם - החיבה לאלכוהול. בתל אביב לא היתה אז תרבות שתיה, לא היו ברים אמיתיים כמו בחו"ל ולדאבונם לא היה אף בר אחד פתוח בשעות היום. שי החליט לעשות מעשה ולפתוח בר אמיתי כמו באמריקה. למקום שכר את המבנה כאן שמיקומו המעולה תרם להצלחתו לאורך כל שנותיו. חלק נכבד מההשקעה הוא ייחד לבר עץ מגולף מעשי ידי נגר אמן איטלקי והמקום כולו עוצב כפאב אמריקאי אותנטי. למקום קרא 'בוננזה' על שם סדרת המערב הפרוע הפופולרית. לצד הבר היו עשרים מקומות ישיבה ועוד כשישים מקומות היו ברחבי המסעדה. למרות זאת, לא היה ערב עם פחות ממאתיים עד שלוש מאות איש שנדחסו פנימה.
באותה תקופה יצא פרוייקט מטוס הלביא לדרך ובתל אביב הסתובבו כ-5000 מהנדסים ואנשי מקצוע אנגלים. מהר מאד הם גילו את 'בוננזה' והם שנתנו למקום את הדחיפה הראשונה. אנגלים שהרוויחו כ-300 דולר ליום לא היססו להוציא 100 דולר על אלכוהול, והם הגיעו בהמוניהם. גם לאנשי השגרירות האמריקאית הסמוכה הגיעה השמועה על הבר שפתוח בשעות היום. ברח' טרומפלדור 9 היה 'בית המארינס' (כיום מלון מטרופוליטן סוויטות) והחיילים, בזמן שלא שמרו על בניין השגרירות או על בית השגריר, היו מעבירים את זמנם כאן. ובלייני תל אביב ששמעו על התופעה החדשה נהרו למקום גם הם וחוו לראשונה בר אמיתי, כמו בחו"ל.
שי, שנתברך בחוש עסקי מפותח, לא קפא על שמריו. לקראת 82' החליט להוסיף לבר גם מטבח ותפריט אוכל. מושג חדש יצא לאוויר העולם - בר מסעדה. ההמבורגרים שהגיש - 250 גרם של 100% בשר אנטריקוט ברוטב פלפל בלעדי, לא נראו כמותם לפני כן. בעידן של 'ווימפיס' ההמבורגרים נתקבלו בחשדנות רבה בקרב התל אביבים והיה צורך בגימיקים ומבצעים כדי לשכנע אותם לנסות - החל ממכירת ההמבורגרים במחיר בקבוק בירה ועד 'תחרות אכילת המבורגרים' בהנחיית ירון לונדון ורבקה מיכאלי. סטייק הסינטה הפך במהרה לשם דבר בעיר.
אט אט הפכה המסעדה למקום עליה לרגל. אנשי רוח, פוליטיקאים, אנשי צבא, הקהילה העסקית, פשוטי העם ועוד התחככו זה בזה בטבעיות. עיתונאים רבים הפכו את המקום לביתם השני. בראש וראשונה כמובן שאול אברון, חברו הותיק של בעל הבית. את שאול פגשנו באוקטובר 2012, כשבועיים לפני שנפטר אירח אותנו בחום ב"יועזר בר יין" וסיפר לנו בנוסטלגיה על תקופת בוננזה כשהיה כתב ב"חדשות" והיה מבלה בה מבוקר עד ערב. המקום היה המשרד שלו ושם כתב את כל מאמריו. לדבריו התפתחה אז תרבות של של 'עיתונאים שתיינים' שהיו יושבים וכותבים על כוסיות משקה. אולי זה באמת ואולי זה רק הוא, שהיה ידוע בחיבתו המופרזת לטיפה המרה, אבל בכירי העיתונאים אכן פקדו את המקום דרך קבע - עמוס קינן, דן שילון, שייקה בן פורת, דן בן אמוץ ואחרים. עיתונאים צעירים כמו נתן זהבי ואמנון דנקנר היו באים להתחכך עם השמות הגדולים. דנקנר הוקסם במיוחד מדמותו הדומיננטית של דן בן אמוץ ולאחר חיזורים רבים הפך לחברו הטוב. יחד היו יושבים ודן היה מספר לו מחוויותיו, עליהן כולם ידעו, אך בוודאי לא שיער שלאחר מותו יהפכו חוויות אלו לספר שהכפיש את שמו לנצח.
עם דעיכת 'קפה כסית' בשנות השמונים לאחר מותו של חצקל איש כסית החלו חלק מלקוחותיו הקבועים לנדוד לבוננזה. אורי ליפשיץ, יב"י ואחרים. בינהם גם מרסל, המלצר המיתולוגי של הקפה שעבד בו 30 (!) שנה, איש צרפתי נמוך קומה שגם ידע לשיר כמה שירי מהפכה צרפתיים. כטוב ליבו במשקה היה מרסל פוצח בשירה וההתלהבות היתה אדירה. שי החליט למסד את העניין ופתח בימי שלישי ערבי שירה בצרפתית. ההצלחה היתה היסטרית. המונים נהרו מכל הארץ. בהמשך פתח ערבי שירה בציבור בימי חמישי, אליו הגיע קהל קבוע מכפר מעש, בראשם חיים שוהם שהיה רופא השייטת ואשתו יעל. לאחר מותו של שהם ב-1994 וביוזמתו של חבר הקבוצה האמן דודו אלהרר התאגדו החברים ל'חבורת שהם' - שירים היוצאים מהלב, ועד היום הם נפגשים מפעם לפעם בביתה של יעל בכפר מעש לערבי שירה נוסטלגים ומידי שנה בשנה מקליטים בעקביות אלבום. בימי שישי אחה"צ נערכו במקום 'קבלות שבת' שכונו בעיר "שישי בוננזה" - הארוע של תל אביב. השולחנות היו מסודרים אחרת מהרגיל, ארוכים כמו בליל הסדר, ומהשעה שתיים היו מגיעים המוני אורחים מכל קצוות האוכלוסיה - עשירים, עניים, אמנים, אנשי רוח, התערבבו יחד לארוחת צהריים, ולקראת ערב היו יוצאים רובם שיכורים כלוט. המקום בנה קהילה משלו. אנשים ראו בו בית שתמיד ימצאו בו שותפים להנעים את זמנם.
השולחן של יוצאי כסית כונה 'שולחן השמאל'. לא צריך להסביר למה. אבל היה גם 'שולחן הימין', אותו פקדו בעיקר אנשי בטחון כגון פרויקה פורן, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה יצחק רבין ומנחם בגין, ויוסי גינוסר, בכיר השב"כ. לאחר שהתפוצצה פרשת קו 300 בשנת 1984 היה יוסי גינוסר לאדם המושמץ במדינה. גינוסר מונה כחבר ב"ועדת זורע" שחקרה את הארוע, אך בדיעבד הסתבר שהדליף לחבריו בשב"כ מידע מדיוניה כדי לסייע להם לשבש את החקירה של הוועדה עצמה. ערב אחד כשנכנס למקום הבחין בו המשורר יב"י מ'שולחן השמאל' והקים קול מהומה. גינוסר העדיף להתעלם באלגנטיות ותפס את מקומו בשולחן ממול, אבל שי הבעלים החליט לעשות מעשה. הוא שלח ליב"י כוסית וודקה והורה למלצרית להגיד לו שזה מגינוסר. יב"י התרשם לטובה מהמחווה. כעבור זמן מה נשלחה עוד כוסית, ואחרי הכוסית השלישית נרשם פיוס היסטורי בין הימין והשמאל.
בשנת 87' שי פתח סניף נוסף של בוננזה בכפר האמנים עין הוד, מהלך שהתגלה בדיעבד כטעות, היות והאמנים מעין הוד אינם הקהל התל אביבי האיכותי. לאחר מכן נכנס כשותף במסעדה ביפו עם ערבי תושב המקום ובעצת דן בן אמוץ הפכו אותה למסעדת בשר כבש על האש. השותף נתגלה כנרקומן וכעבור מספר חודשים שי ברח גם משם. בתקופה זו החלה מסעדת בוננזה לדעוך. כמו בכל מסעדה שפועלת שנים רבות הקהל הקבוע החל כנראה להרגיש שמיצה את המקום ולחפש מקומות חלופיים. את מקומו תפס אז קהל רוסי. העיתונאי והדיפלומט ולאחר מכן שגריר רוסיה אלכסנדר בובין, איש נמוך קומה ועב כרס שחבב אוכל טוב עם שתיה מרובה, הגיע למקום בתכיפות והתיידד עם שי, גם הוא רוסי במקור ודובר רוסית. שי הוא סא"ל במילואים ובאותה תקופה של דעיכת הקומוניזם והתפרקות ברית המועצות הוזמן מידי יום לערוץ 2 לתת פרשנות צבאית להתרחשויות. הקשרים עם הקהל הרוסי התהדקו והם הגיעו בהמוניהם, נערכו ארוחות מפוארות במקום, כששאול אברון מנציח אותן בכתבות ססגוניות.
בתקופת מלחמת המפרץ 'בוננזה' היתה המסעדה היחידה הפתוחה בעיר, כאילו אין איום טילי אב"כ. המסעדה היתה מלאה כרגיל וגם אנשי יחידת החילוץ היו יושבים בה, ממתינים להתראות על נפילות טילים.
בוננזה נסגרה בשנת 1994, אחרי 14 שנות פעילות.
בוננזה משנה את התרבות הקולינארית.
בשנת 85' התמנה למנהל המסעדה ארי ירזין, אז עדיין שף חובב ומתלמד. לימים התחתן עם אחת המלצריות במקום. בשנת 87' פרש, ופתח עם אחיו יורם את "עד העצם" בהרצליה פיתוח שהפכה לשם דבר. לאחר מכן פתחו מסעדות מוכרות כ"פסטלינה", "בירנבאום ומנדלבאום", ועם אבי קונפורטי פתחו את "צ'ימיצ'נגה". קונפורטי בנה בהמשך את התפריט ל"מוזס".
את ארי ירזין החליף בניהול המסעדה דודי שיק, שלימים נודע כ"שף ההונגרי". ב-92' פתח את "בית האוכל של דודי" ואחר כך את "פועה" והפך לשף המוביל בתחום האוכל ההונגרי.
אורח קבוע נוסף במסעדה היה יענקל'ה שיין, מנהל תיאטרון 'נוה צדק', שגר ממול. שיין היה מגיע דרך קבע, מתעניין, שואל, חוקר ולומד. אט אט נכנס לתחום המזון והבשר. כיום שיין נחשב לכהן הגדול של הבשר בישראל. הוא היה היועץ הקולינרי של אגאדיר (שההמבורגרים שלהם זה הדבר הכי קרוב לבוננזה) ושל קפה נואר ושל למעלה מ-150 מסעדות אחרות, פתח את ה-Meatbar, וכיום הוא הבעלים של מסעדת 'שיין אנד ש
שלום חברי הפורום,
לפני כחצי שנה התחלנו כאן בפורום בתחקיר על מסעדת "בוננזה" המיתולוגית, שאין עליה כל מידע ברשת או בכלל, והשבוע סיימנו אותו. הכתבה לפניכם. מקווה שתהנו.
ונשמח מאד לתגובות בפוסט שלהלן בדף הפייסבוק ממי שזוכר את המסעדה.
https://www.facebook.com/photo.php?...04017584.91007.228968990489653&type=1&theater
תודה
מסעדת בוננזה
מסעדת 'בוננזה' המיתולוגית בבעלות שי שטיין פעלה במבנה בין השנים 1980-1994. המסעדה שנפתחה כפאב והפכה ל'בר-מסעדה' הראשון בעיר היתה חלוצה בתחום הבשרים והראשונה שהגישה המבורגרים אמיתיים כמו בחו"ל כמו גם את סטייק ה'סינטה' המפורסם, והכשירה דור חדש של מסעדנים שעתידים לשנות את התרבות הקולינארית בעיר. עם זאת, רבים יזכרו אותה בשל האווירה וההווי היחודי שיצרה.
הרעיון לפתוח את הבר הבשיל אצל שי שטיין בשנות השבעים המאוחרות כשנהג לבלות עם חברו הטוב העיתונאי והשף שאול אברון בברים ובבתי קפה בעיר. השניים נפגשו לראשונה בבר "Prince of Wales" בכיכר מלכי ישראל והפכו לחברים הכי טובים, כשמכנה משותף לשניהם - החיבה לאלכוהול. בתל אביב לא היתה אז תרבות שתיה, לא היו ברים אמיתיים כמו בחו"ל ולדאבונם לא היה אף בר אחד פתוח בשעות היום. שי החליט לעשות מעשה ולפתוח בר אמיתי כמו באמריקה. למקום שכר את המבנה כאן שמיקומו המעולה תרם להצלחתו לאורך כל שנותיו. חלק נכבד מההשקעה הוא ייחד לבר עץ מגולף מעשי ידי נגר אמן איטלקי והמקום כולו עוצב כפאב אמריקאי אותנטי. למקום קרא 'בוננזה' על שם סדרת המערב הפרוע הפופולרית. לצד הבר היו עשרים מקומות ישיבה ועוד כשישים מקומות היו ברחבי המסעדה. למרות זאת, לא היה ערב עם פחות ממאתיים עד שלוש מאות איש שנדחסו פנימה.
באותה תקופה יצא פרוייקט מטוס הלביא לדרך ובתל אביב הסתובבו כ-5000 מהנדסים ואנשי מקצוע אנגלים. מהר מאד הם גילו את 'בוננזה' והם שנתנו למקום את הדחיפה הראשונה. אנגלים שהרוויחו כ-300 דולר ליום לא היססו להוציא 100 דולר על אלכוהול, והם הגיעו בהמוניהם. גם לאנשי השגרירות האמריקאית הסמוכה הגיעה השמועה על הבר שפתוח בשעות היום. ברח' טרומפלדור 9 היה 'בית המארינס' (כיום מלון מטרופוליטן סוויטות) והחיילים, בזמן שלא שמרו על בניין השגרירות או על בית השגריר, היו מעבירים את זמנם כאן. ובלייני תל אביב ששמעו על התופעה החדשה נהרו למקום גם הם וחוו לראשונה בר אמיתי, כמו בחו"ל.
שי, שנתברך בחוש עסקי מפותח, לא קפא על שמריו. לקראת 82' החליט להוסיף לבר גם מטבח ותפריט אוכל. מושג חדש יצא לאוויר העולם - בר מסעדה. ההמבורגרים שהגיש - 250 גרם של 100% בשר אנטריקוט ברוטב פלפל בלעדי, לא נראו כמותם לפני כן. בעידן של 'ווימפיס' ההמבורגרים נתקבלו בחשדנות רבה בקרב התל אביבים והיה צורך בגימיקים ומבצעים כדי לשכנע אותם לנסות - החל ממכירת ההמבורגרים במחיר בקבוק בירה ועד 'תחרות אכילת המבורגרים' בהנחיית ירון לונדון ורבקה מיכאלי. סטייק הסינטה הפך במהרה לשם דבר בעיר.
אט אט הפכה המסעדה למקום עליה לרגל. אנשי רוח, פוליטיקאים, אנשי צבא, הקהילה העסקית, פשוטי העם ועוד התחככו זה בזה בטבעיות. עיתונאים רבים הפכו את המקום לביתם השני. בראש וראשונה כמובן שאול אברון, חברו הותיק של בעל הבית. את שאול פגשנו באוקטובר 2012, כשבועיים לפני שנפטר אירח אותנו בחום ב"יועזר בר יין" וסיפר לנו בנוסטלגיה על תקופת בוננזה כשהיה כתב ב"חדשות" והיה מבלה בה מבוקר עד ערב. המקום היה המשרד שלו ושם כתב את כל מאמריו. לדבריו התפתחה אז תרבות של של 'עיתונאים שתיינים' שהיו יושבים וכותבים על כוסיות משקה. אולי זה באמת ואולי זה רק הוא, שהיה ידוע בחיבתו המופרזת לטיפה המרה, אבל בכירי העיתונאים אכן פקדו את המקום דרך קבע - עמוס קינן, דן שילון, שייקה בן פורת, דן בן אמוץ ואחרים. עיתונאים צעירים כמו נתן זהבי ואמנון דנקנר היו באים להתחכך עם השמות הגדולים. דנקנר הוקסם במיוחד מדמותו הדומיננטית של דן בן אמוץ ולאחר חיזורים רבים הפך לחברו הטוב. יחד היו יושבים ודן היה מספר לו מחוויותיו, עליהן כולם ידעו, אך בוודאי לא שיער שלאחר מותו יהפכו חוויות אלו לספר שהכפיש את שמו לנצח.
עם דעיכת 'קפה כסית' בשנות השמונים לאחר מותו של חצקל איש כסית החלו חלק מלקוחותיו הקבועים לנדוד לבוננזה. אורי ליפשיץ, יב"י ואחרים. בינהם גם מרסל, המלצר המיתולוגי של הקפה שעבד בו 30 (!) שנה, איש צרפתי נמוך קומה שגם ידע לשיר כמה שירי מהפכה צרפתיים. כטוב ליבו במשקה היה מרסל פוצח בשירה וההתלהבות היתה אדירה. שי החליט למסד את העניין ופתח בימי שלישי ערבי שירה בצרפתית. ההצלחה היתה היסטרית. המונים נהרו מכל הארץ. בהמשך פתח ערבי שירה בציבור בימי חמישי, אליו הגיע קהל קבוע מכפר מעש, בראשם חיים שוהם שהיה רופא השייטת ואשתו יעל. לאחר מותו של שהם ב-1994 וביוזמתו של חבר הקבוצה האמן דודו אלהרר התאגדו החברים ל'חבורת שהם' - שירים היוצאים מהלב, ועד היום הם נפגשים מפעם לפעם בביתה של יעל בכפר מעש לערבי שירה נוסטלגים ומידי שנה בשנה מקליטים בעקביות אלבום. בימי שישי אחה"צ נערכו במקום 'קבלות שבת' שכונו בעיר "שישי בוננזה" - הארוע של תל אביב. השולחנות היו מסודרים אחרת מהרגיל, ארוכים כמו בליל הסדר, ומהשעה שתיים היו מגיעים המוני אורחים מכל קצוות האוכלוסיה - עשירים, עניים, אמנים, אנשי רוח, התערבבו יחד לארוחת צהריים, ולקראת ערב היו יוצאים רובם שיכורים כלוט. המקום בנה קהילה משלו. אנשים ראו בו בית שתמיד ימצאו בו שותפים להנעים את זמנם.
השולחן של יוצאי כסית כונה 'שולחן השמאל'. לא צריך להסביר למה. אבל היה גם 'שולחן הימין', אותו פקדו בעיקר אנשי בטחון כגון פרויקה פורן, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה יצחק רבין ומנחם בגין, ויוסי גינוסר, בכיר השב"כ. לאחר שהתפוצצה פרשת קו 300 בשנת 1984 היה יוסי גינוסר לאדם המושמץ במדינה. גינוסר מונה כחבר ב"ועדת זורע" שחקרה את הארוע, אך בדיעבד הסתבר שהדליף לחבריו בשב"כ מידע מדיוניה כדי לסייע להם לשבש את החקירה של הוועדה עצמה. ערב אחד כשנכנס למקום הבחין בו המשורר יב"י מ'שולחן השמאל' והקים קול מהומה. גינוסר העדיף להתעלם באלגנטיות ותפס את מקומו בשולחן ממול, אבל שי הבעלים החליט לעשות מעשה. הוא שלח ליב"י כוסית וודקה והורה למלצרית להגיד לו שזה מגינוסר. יב"י התרשם לטובה מהמחווה. כעבור זמן מה נשלחה עוד כוסית, ואחרי הכוסית השלישית נרשם פיוס היסטורי בין הימין והשמאל.
בשנת 87' שי פתח סניף נוסף של בוננזה בכפר האמנים עין הוד, מהלך שהתגלה בדיעבד כטעות, היות והאמנים מעין הוד אינם הקהל התל אביבי האיכותי. לאחר מכן נכנס כשותף במסעדה ביפו עם ערבי תושב המקום ובעצת דן בן אמוץ הפכו אותה למסעדת בשר כבש על האש. השותף נתגלה כנרקומן וכעבור מספר חודשים שי ברח גם משם. בתקופה זו החלה מסעדת בוננזה לדעוך. כמו בכל מסעדה שפועלת שנים רבות הקהל הקבוע החל כנראה להרגיש שמיצה את המקום ולחפש מקומות חלופיים. את מקומו תפס אז קהל רוסי. העיתונאי והדיפלומט ולאחר מכן שגריר רוסיה אלכסנדר בובין, איש נמוך קומה ועב כרס שחבב אוכל טוב עם שתיה מרובה, הגיע למקום בתכיפות והתיידד עם שי, גם הוא רוסי במקור ודובר רוסית. שי הוא סא"ל במילואים ובאותה תקופה של דעיכת הקומוניזם והתפרקות ברית המועצות הוזמן מידי יום לערוץ 2 לתת פרשנות צבאית להתרחשויות. הקשרים עם הקהל הרוסי התהדקו והם הגיעו בהמוניהם, נערכו ארוחות מפוארות במקום, כששאול אברון מנציח אותן בכתבות ססגוניות.
בתקופת מלחמת המפרץ 'בוננזה' היתה המסעדה היחידה הפתוחה בעיר, כאילו אין איום טילי אב"כ. המסעדה היתה מלאה כרגיל וגם אנשי יחידת החילוץ היו יושבים בה, ממתינים להתראות על נפילות טילים.
בוננזה נסגרה בשנת 1994, אחרי 14 שנות פעילות.
בוננזה משנה את התרבות הקולינארית.
בשנת 85' התמנה למנהל המסעדה ארי ירזין, אז עדיין שף חובב ומתלמד. לימים התחתן עם אחת המלצריות במקום. בשנת 87' פרש, ופתח עם אחיו יורם את "עד העצם" בהרצליה פיתוח שהפכה לשם דבר. לאחר מכן פתחו מסעדות מוכרות כ"פסטלינה", "בירנבאום ומנדלבאום", ועם אבי קונפורטי פתחו את "צ'ימיצ'נגה". קונפורטי בנה בהמשך את התפריט ל"מוזס".
את ארי ירזין החליף בניהול המסעדה דודי שיק, שלימים נודע כ"שף ההונגרי". ב-92' פתח את "בית האוכל של דודי" ואחר כך את "פועה" והפך לשף המוביל בתחום האוכל ההונגרי.
אורח קבוע נוסף במסעדה היה יענקל'ה שיין, מנהל תיאטרון 'נוה צדק', שגר ממול. שיין היה מגיע דרך קבע, מתעניין, שואל, חוקר ולומד. אט אט נכנס לתחום המזון והבשר. כיום שיין נחשב לכהן הגדול של הבשר בישראל. הוא היה היועץ הקולינרי של אגאדיר (שההמבורגרים שלהם זה הדבר הכי קרוב לבוננזה) ושל קפה נואר ושל למעלה מ-150 מסעדות אחרות, פתח את ה-Meatbar, וכיום הוא הבעלים של מסעדת 'שיין אנד ש
