imamtherealone
New member
מסיכות
שני תהליכים קרו אצלי במקביל, קשורים או לא קשורים זה לזה, אני לא ממש בטוחה.
היציאה בשאלה וההבנה שהנטיה המינית שלי שונה מהמקובל.
אני, בת עשרים ושתיים, מאוהבת בבחורה מדהימה (שלמזלי מאוהבת בי בחזרה) ולא רוצה להיות דתיה יותר.
בפעם הראשונה שחיללתי שבת חששתי, אבל עכשיו אני כבר לא מפחדת. אני יודעת שזה לא העולם המתאים לי.
ההורים והמשפחה עדיין לא יודעים, על שני הדברים, רק קומץ קטן של חברים קרובים.
תאריך היעד: בעוד מספר שנים, כשיהיה לי מספיק כסף כדי לעבור לגור עם בת הזוג שלי (שתינו סטודנטיות ועובדות אבל זה לא מספיק כרגע), אני אעזוב את הבית ואספר להורים שלי.
קל להגיד... אני מרגישה כל כך צבועה עם איך שאני מתלבשת, איך שאני מדברת, מרגישה כאילו אני מציגה מישהי שהיא לא אני. יוצאת לדייטים עם בחורים דוסים, במטרה להתחתן (פחחח) כי הלחץ מהבית כל כך גדול... מרגישה כאילו יש לי פיצול אישיות, יושבת בשולחן שבת ושרה עם כולם ואז ננעלת בשירותים ומסתמסת בפלאפון, גולשת באינטרנט, מנסה לעשות משהו סמלי שיזכיר לי שאני עוד שפויה. שיש לי סיכוי לצאת מהמעגל החונק הזה, כל כך אוהב וכל כך משפחתי וכל כך חונק עם המסורת, מסורת, מסורת והדת, דת, דת. נחנקת בתוך הבגדים של עצמי. מעמידה פנים שאני מישהי שאני לא.
וכולם כל כך גאים בי, הילדה המוצלחת, מקבלת ציונים טובים בלימודים, מצאה עבודה מסודרת, בקרוב תתחתן ותקים משפחה דתית לתפארת מדינת ישראל.
ואני רוצה לצרוח, אני אוהבת בנות!!! אני אוהבת בחורה אחת, אני נמשכת אליה, בנים מגעילים אותי, דוחים אותי. לא רוצה אותם!
לא רוצה להיות דתיה! רוצה להוריד מעליי את כל המסיכות ולהיות חופשיה, חופשיה, חופשיה. להאמין במה שאני רוצה להאמין, לחיות את החיים כפי שאני רואה לנכון לחיות אותם.
מפחדת. מפחדת להיתפס ולהיזרק מהבית. מפחדת שלא יהיה לי איפה לישון ושיפטרו אותי מהעבודה, כי אני עובדת במוסד דתי, ואם מישהו ידע... מפחדת שההורים יקחו את זה קשה מדי, את שתי הבשורות, בעתיד הרחוק כשאספר להם. מפחדת שמשהו רע יקרה בגללי.
מפחדת שבסוף אבחר להישאר ולסבול במשך כל חיי ומפחדת שאבחר להיות כל כך אנוכית ולעזוב.
מפחדת מהלא נודע.
ושונאת את עצמי על שאני כל כך חלשה ולא מסוגלת לעשות את זה כבר ושילכו כל השאר לעזאזל.
ההורים של החברה שלי תומכים בקשר שלנו ומקבלים אותה ואותי כמו שאנחנו. אבל אני לא מסוגלת לעבור לגור אצלה, בלי גב כלכלי, בלי שום חיסכון, ככה סתם ביום בהיר אחד.
בינתיים אני בבית, נחנקת בין אהבתי העצומה למשפחה שלי ולהוריי הטובים ובין השנאה ההולכת וגדלה שאני מפתחת כלפי הדת.
רע לי.
שני תהליכים קרו אצלי במקביל, קשורים או לא קשורים זה לזה, אני לא ממש בטוחה.
היציאה בשאלה וההבנה שהנטיה המינית שלי שונה מהמקובל.
אני, בת עשרים ושתיים, מאוהבת בבחורה מדהימה (שלמזלי מאוהבת בי בחזרה) ולא רוצה להיות דתיה יותר.
בפעם הראשונה שחיללתי שבת חששתי, אבל עכשיו אני כבר לא מפחדת. אני יודעת שזה לא העולם המתאים לי.
ההורים והמשפחה עדיין לא יודעים, על שני הדברים, רק קומץ קטן של חברים קרובים.
תאריך היעד: בעוד מספר שנים, כשיהיה לי מספיק כסף כדי לעבור לגור עם בת הזוג שלי (שתינו סטודנטיות ועובדות אבל זה לא מספיק כרגע), אני אעזוב את הבית ואספר להורים שלי.
קל להגיד... אני מרגישה כל כך צבועה עם איך שאני מתלבשת, איך שאני מדברת, מרגישה כאילו אני מציגה מישהי שהיא לא אני. יוצאת לדייטים עם בחורים דוסים, במטרה להתחתן (פחחח) כי הלחץ מהבית כל כך גדול... מרגישה כאילו יש לי פיצול אישיות, יושבת בשולחן שבת ושרה עם כולם ואז ננעלת בשירותים ומסתמסת בפלאפון, גולשת באינטרנט, מנסה לעשות משהו סמלי שיזכיר לי שאני עוד שפויה. שיש לי סיכוי לצאת מהמעגל החונק הזה, כל כך אוהב וכל כך משפחתי וכל כך חונק עם המסורת, מסורת, מסורת והדת, דת, דת. נחנקת בתוך הבגדים של עצמי. מעמידה פנים שאני מישהי שאני לא.
וכולם כל כך גאים בי, הילדה המוצלחת, מקבלת ציונים טובים בלימודים, מצאה עבודה מסודרת, בקרוב תתחתן ותקים משפחה דתית לתפארת מדינת ישראל.
ואני רוצה לצרוח, אני אוהבת בנות!!! אני אוהבת בחורה אחת, אני נמשכת אליה, בנים מגעילים אותי, דוחים אותי. לא רוצה אותם!
לא רוצה להיות דתיה! רוצה להוריד מעליי את כל המסיכות ולהיות חופשיה, חופשיה, חופשיה. להאמין במה שאני רוצה להאמין, לחיות את החיים כפי שאני רואה לנכון לחיות אותם.
מפחדת. מפחדת להיתפס ולהיזרק מהבית. מפחדת שלא יהיה לי איפה לישון ושיפטרו אותי מהעבודה, כי אני עובדת במוסד דתי, ואם מישהו ידע... מפחדת שההורים יקחו את זה קשה מדי, את שתי הבשורות, בעתיד הרחוק כשאספר להם. מפחדת שמשהו רע יקרה בגללי.
מפחדת שבסוף אבחר להישאר ולסבול במשך כל חיי ומפחדת שאבחר להיות כל כך אנוכית ולעזוב.
מפחדת מהלא נודע.
ושונאת את עצמי על שאני כל כך חלשה ולא מסוגלת לעשות את זה כבר ושילכו כל השאר לעזאזל.
ההורים של החברה שלי תומכים בקשר שלנו ומקבלים אותה ואותי כמו שאנחנו. אבל אני לא מסוגלת לעבור לגור אצלה, בלי גב כלכלי, בלי שום חיסכון, ככה סתם ביום בהיר אחד.
בינתיים אני בבית, נחנקת בין אהבתי העצומה למשפחה שלי ולהוריי הטובים ובין השנאה ההולכת וגדלה שאני מפתחת כלפי הדת.
רע לי.
) בעבר. אפילו תקופונת שלא שמרתי נגיעה מבנים.